הגדרת כללים נכונה / רפי זברגר

זבחים צט ע"א
 

הקדמה

המשנה בתחילת הפרק (צח:) עוסקת בהגדרת הכוהנים המותרים באכילת קודשים. נציג חלק מכללי המשנה:
1. טבול יום (טמא שטבל אך טרם העריב שמש, אסור באכילת תרומה וקודשים),ומחוסר כיפורים (זב, זבה, יולדת ומצורע החייבים להקריב קרבן לטהרתם למחרת יום הטבילה, כל עוד לא הקריבו אסורים בקודשים) – לא מקבלים את בשר הקודש לאכילה בערב, לאחר טהרתם.
2. בעלי מום (מום קבוע או מום עובר) מקבלים מבשר הקרבן בערב, והותרו באכילתם, למרות שנאסרו בעבודת המקדש. – הגמרא לומדת דין זה מן הריבוי בפסוק (המילים ''כל זכר בכהנים יאכל אותה'')
3. המשנה סיימה את הרישא בכלל הקובע כי כל מי שאינו ראוי לעבוד במקדש - אינו מקבל גם בשר לאכילה, ומי שראוי לעבוד - מקבל מן הבשר (סעיף הקודם סותר כלל זה, אלא שהריבוי מן הפסוק שהוזכר בסעיף קודם, אכן מוציא דין בעל מום מן הכלל).  
 

הנושא

בעי ריש לקיש: בעל מום והוא טמא מהו שיחלקו לו.
ריש לקיש שואל מה הדין כאשר יש מצב של "פלוס ומינוס" ((בעל מום שמקבל לערב ומותר לאכול (+) וטמא שאינו מקבל לערב ואסור באכילה (-)), והגמרא מסבירה את צדדי הבעיה:
כיון דלא חזי, ורחמנא רבייה - לא שנא, מה לי טמא, מה לי בעל מום!
כפי שהוזכר בהקדמה, בעל מום אינו רשאי לעבוד במקדש. בכל מקרה לימדה המשנה כי התורה התירה בהיתר מיוחד לבעל מום לקבל מן בשר הקודשים. אם כך אומרת הגמרא לצד זה של השאלה, אולי היתר זה התלוי בעבודה הינו גורף, ולכן גם כהן טמא שבדרך כלל אינו רשאי לקבל בערב ולאכול, במקרה זה (של בעל מום) התורה התירה לו לקבל ולאכול...
או דלמא, ראוי לאכילה חולק שאינו ראוי לאכילה אינו חולק?
או שמא ההיתר אינו תלוי בראוי לעבוד אלא בראוי לאכילה. וברמה זו יש היתר מיוחד לבעל מום. אבל ברמה זו של אכילה יש גם איסור לטמא לאכול (-) , ולכן כל עוד הנתון הזה קיים (טומאה שאינה ראויה לאכילה) אזי אין היתר, למרות שמדובר בבעל מום (שלעצמו הותר באכילה).
אמר רבה: תא שמע - כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל, ואינו חולק לאכול לערב, שמע מינה: ראוי לאכילה בעינן, שמע מינה.
רבה עונה לשאלתו של ריש לקיש ומוכיח תשובתו מברייתא. שם נאמר כי כהן גדול אונן מותר בהקרבה (מפורש בתורה לאחר מות שני בני אהרן), ולמרות זאת נאסר לאכול, וגם אינו מקבל מחלקי הקרבן בערב, לאחר תום אנינותו. כאן יש מצב שהכהן הגדול ראוי לעבודה ולא ראוי לאכילה (בזמן הקרבה), ולכן אינו ראוי לקבלה. מכאן שהקבלה בערב תלויה בהיתר אכילה ולא בהיתר הקרבה, ולאור זאת נפשוט כי כהן בעל מום טמא אינו מקבל לערב ואינו אוכל. 
 

מהו המסר?

ננסה לנתח את הצד הראשון של הבעיה (שלא נפסק כמוהו להלכה) בכללים של לוגיקה מתמטית.
כלל A OR B יהיה נכון אם A נכון או B נכון. בשלב הצגת הבעייה של ריש לקיש אנו מבינים ''בהבנה פשוטה'' כי ישנם שני כללים לגבי חלוקת קודשים לערב ואכילתם : טמא אינו מקבל ואינו אוכל ובעל מום מקבל ואוכל. לפי כלל הלוגיקה הנ''ל נראה כי אם תנאי אחד נכון הרי "המשפט" נכון. ולכן, על כהן בעל מום טמא חל הכלל של "טמא" ולכן אינו צריך לאכול, למרות היותו בעל מום. בכל אופן קובע צד ראשון של הבעיה, כי ישנו ''כלל דומיננטי'' של ''בעל מום'' והוא בעצם הקובע היחיד.
לפי זה נגדיר את הכלל הלוגי באופן הבא: אם A מתקיים הרי שהמשפט נכון, ללא תלות בתנאים אחרים.
מכאן נוכל לומר כי ''הגדרת כללים נכונה'' חשובה מאוד בלוגיקה מתמטית, אך לא פחות בחיים ובהלכה.
 
 
המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]