מה מגדיל את שמחת האדם הפרטי?
הרב דב קדרון
הוריות ו ע"א
כאשר מביאים עגלה ערופה, אומרים (דברים כא,ח): "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה'", כלומר שהעגלה מכפרת על אותם יהודים שפדה הקב"ה ממצרים, ומכאן למד רב פפא את העיקרון שאף על פי שאין כפרה למתים, ואדם שמת לא מקריבים עבורו קורבן כפרה אחרי מותו, זהו דווקא ביחיד שחטא, אבל הצבור שחטא, אפילו אם מתו כל החוטאים של הצבור ההוא, עדיין חטאם עומד וטעון כפרה, ויש לו כפרה לאחר מיתה, לפי שאין הצבור מתים.
רש"ר הירש זצ"ל (דברים כא,ח) מסביר שזהו העניין של נצחיות הכלל הלאומי: "אין מיתה בציבור". עם ישראל לאורך כל הדורות הוא כולו כמו גוף אחד. כל דורות העבר שכבר נאספו אל אבותיהם עודם חיים וקיימים בדור של כל הווה. הפרי העולה בצמרת הדקל מעיד על האצילות של נימת השורש הראשונה, ונימת השורש חוגגת את נצחונה בפרי הצמרת. כך האומה היא אילן המושרש בזכות אבות, וזכות האבות הראשונים חוגגת את נצחונה בזכות של בני הדור האחרון.
מרן הרב קוק זצ"ל (אורות הקדש ח"ג עמוד קמז) כותב שזוהי עיקר עבודתו של כל יהודי, להתקשר לכלל:
האדם צריך להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים המסובבים מזה. אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום, ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה. וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו, ככה תגדל שמחתו.
