ציבור: חיבור בין ברית אבות לברית סיני

נושא הלימוד:
בסוגייתנו מתברר שציבור נושא אופי ייחודי:
1. "אין מיתה בציבור" – הציבור נתפס כישות רוחנית־נצחית מטאפיסית, ולא אוסף של אנשים חיים בתקופה מסוימת.
2. ציבור המתחייב בפר העלם דבר של ציבור הוא דווקא אלה שיש להם "אחוזת עולם" בארץ ישראל. כהנים ולוויים, אף שהם חלק מעם ישראל וברית סיני, אינם שייכים לקרבן זה, משום שאין להם אחוזה בארץ. סוגייה זו מלמדת על החיבור בין עם ישראל בארץ ישראל לבין תורת סיני.

שאלות תג"ל:
מדוע הגדרת "ציבור" לענין פר העלם דבר של ציבור" תלויה דווקא באחוזה בארץ – בהגשמת ברית אבות – ולא רק בהשתייכות לברית סיני ולמחויבות למצוות התורה?

הסבר בדרך תג"ל:
ישנם שני מעגלי ברית:
* ברית סיני – מחייבת את כל ישראל במצוות התורה, כהנים, לוויים וישראלים כאחד.
* ברית אבות – מעניקה לעם ישראל את הארץ, "ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם".
(בראשית מח; ד). היא מכוננת את ההוויה הלאומית על האדמה.
הקרבן על שגגת הציבור אינו בא על חטא של יחיד אלא על חטא לאומי, כשל קולקטיבי. החטא הלאומי מתפרש כהפרת השילוב שבין שתי הבריתות: ברית אבות על העם בארץ וברית סיני על התורה והמצוות.
הציבור שמביא את הפר הוא הגוף הלאומי של ישראל, המוגדר לפי מימוש ברית אבות בארץ – דרך הנחלה.
כהנים ולוויים הם חלק אינטגרלי מעם ישראל ושותפים בעבודת הקודש, אך מאחר שאין להם אחוזה בארץ, אין הם נושאים באחריות הלאומית הקולקטיבית לחיבור בין העם בארץ לבין התורה.
כך מתבררת ההשלמה: הציבור הוא ישות נצחית, "אין מיתה בציבור". ישות זו עומדת בברית עם א-לוהי האבות, והגדרתה נובעת מהקשר לאחוזה בארץ, מתוך ברית האבות. על גבי ברית זו מתווספת ברית סיני, בה העם מתחייבת העם לתורה ולמצוות . פר חטאת מחויב כאשר השותפים בברית אבות כושלים במימוש "הקומה השנייה" - קיום התורה כעם בארץ.

שאלות למחשבה עכשווית:
הזהות הקולקטיבית של עם ישראל מתממשת בחיבור של שני היסודות: ברית אבות וברית סיני.
* מהו התוכן הרוחני - מוסרי של ברית-אבות בימינו?
* האם ניתן להישען על ברית אבות בלי ברית סיני?
* האם הזהות הלאומית של עם ישראל כיום נבנית יותר מן החיבור לארץ וללאומיות, או מן החיבור לתורה? ואיך אפשר לחזק את השילוב בין שני היסודות?