קשר סימביוזי / רפי זברגר

זבחים קיא ע"ב - קיב ע"א
 

הקדמה

אנו במשנה האחרונה בפרק, וממשיכים לעסוק באיסור העלאה מחוץ לבית המקדש, והפעם בנושא זריקת דם בחוץ.
נלמד את החלקים הראשונים של המשנה, החותמת את דף קי''א:
• חטאת שקבל דמה בכוס אחד, נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים, בפנים, וחזר ונתן בחוץ – חייב, שכולו ראוי בפנים.
אם כל דם קרבן חטאת התקבל בכוס אחת, הרי שכולה ראויה לזריקה על המזבח. לכן, גם אם זרק חלק מן הדם על מזבח מחוץ לעזרה, ולאחר מכן זרק משארית הדם על המזבח הפנימי, או במקרה ההפוך: קודם זרק על מזבח פנימי, ומשארית הדם זרק בחוץ – בשני המקרים חייב על זריקת הדם בחוץ, שכן, זהו דם כשר לזריקה בפנים (כפי שנלמד בגמרא בהמשך המאמר, הדין "בפנים ונתן בחוץ" הינו על פי שיטת רבי נחמיה מהמשנה הקודמת המחייב גם על זריקת שיירי דם מחוץ לעזרה, כפי שנלמד בגמרא בנושא המאמר)
• קבל דמה בשתי כוסות – אם קיבל את הדם בשתי כוסות, שתיהן ראויין להיזרק על המזבח אך כאן יש הבדל בין המקרים השונים:
o נתן שניהם בפנים – פטור. זהו דין פשוט, כיוון שכל הדם נזרק במקומו, ואין כאן זריקת דם מחוץ לעזרה. הוזכר כנראה רק להשלמת המקרים בהמשך המשנה.
o שניהם בחוץ – חייב. גם זה דין פשוט שהרי שתיהן ראויים להיזרק על המזבח, וזרקו אותם בחוץ.
רש''י מעיר כי אם זרק את שניהם בהיעלם אחד חייב קרבן אחד, ואם בשני העלמות – חייב שני קרבנות.
o אחד בפנים ואחד בחוץ – פטור, שהרי לאחר שזרקו מכוס אחת בפנים, הדם בכוס השנייה דחויה (ולא נחשבת לשיריים, כפי שנלמד בגמרא לדעת חכמים) לכן אין מתחייבים על הזריקה בחוץ.
o אחד בחוץ ואחד בפנים - חייב על החיצון והפנימי מכפר. על החיצון פשוט שחייב, שהרי זהו דם ראוי לזריקה שיצא החוצה. למרות זאת, הדם הנשאר בעזרה לא נפסל אלא כשר לזריקה ולכן גם מכפר על הקרבן.
 

הנושא

הגמרא הפותחת את דף קי''ב, פותחת בדיון על הרישא של המשנה (קבלת דם בכלי אחד)
בשלמא בחוץ וחזר ונתן בפנים, שכולו ראוי להיות בפנים, אבל בפנים והעלן בחוץ - שיריים נינהו?
הגמרא מבינה אם זרק חלק בחוץ ולאחר מכן בפנים יהיה חייב, כיוון שזהו דם ראוי לזריקה ומתחייב על זריקה בחוץ.
אך מקשה הגמרא מדוע מתחייב על הזריקה בחוץ אם קדם לה זריקה בפנים, שאז הדם הנשאר אינו אלא שיריים, וצריך להיות פטור על זריקתו.
הא מני רבי נחמיה היא דאמר: שירי הדם שהקריבן בחוץ חייב.
עונה הגמרא כי הרישא סוברת כרבי נחמיה הסובר (במשנה בדף ק''י:) כי זריקת שיירי הדם מעכב את כפרת הקרבן, ולכן מחייב גם על זריקתו בחוץ. על כך מקשה הגמרא:
אי רבי נחמיה, אימא סיפא: קבל דמה בשני כוסות, נתן שניהם בפנים – פטור, שניהם בחוץ – חייב, אחד בפנים ואחד בחוץ פטור, והאמר רבי נחמיה: שירי הדם שהקריבן בחוץ – חייב.
מקשה הגמרא, אם הרישא של המשנה כרבי נחמיה, קשה מדין הסיפא העוסק בשני כלים. שהרי פסקנו שם שאם זרקו דם של כלי אחד בפנים, ולאחר מכן זרקו דם של כלי שני בחוץ פטורים, והרי לכאורה לפי רבי נחמיה, הדם בכלי השני אינו אלא שיריים, ולפי שיטתו צריך להיות חייב!
סיפא אתאן לתנא קמא דרבי אלעזר ברבי שמעון, דאמר: כוס עושה דחוי לחבירו.
עונה הגמרא, כי הסיפא סוברת כדעת תנא קמא החולקת על רבי אלעזר בנו של רבי שמעון, הסובר כי זריקת כוס אחת, הופכת את הדם בכוס השנייה ל''דחויה'', ולא נחשבת כשיריים. הדם הדחוי אינו נזרק ליסוד המזבח אלא נשפך לאמה, כמו כל הדמים הפסולים. אם כן, הדם בכלי השני אינו ראוי לזריקה ולכן פטור על הוצאתו מחוץ לעזרה.
רש''י במשנה מזכיר את המשך הגמרא הטוענת כי התנא החולק על רבי אלעזר (אשר חולק על תנא קמא) הוא רבי נחמיה. אם כן יוצא שרבי נחמיה מסכים לדעת תנא קמא. שכן הוא סובר כי הנשאר בכלי אחד נחשב לשיריים ונזרק ליסוד המזבח, אך מסכים שאם מדובר בשני כלים, הרי הנשאר בכלי השני הינו דחוי ולא נזרק ליסוד המזבח אלא לאמה, כאמור. 
 

מהו המסר?

ננסה להבין את שיטת רבי נחמיה. בשני כלים יש ''הפרדה מובנית'' בין הכלים, ולכן החיבור שלהם חלש יותר. אמנם אם שניהם נזרקו במקום אחד דינם זהה (בפנים – פטור, בחוץ – חייב על שניהם), אך אם נזרקו במקום שונה, אזי הקשר ביניהם התנתק וממילא לא רואים אותם כחטיבה אחת. אם אחד נזרק בפנים, השני כבר דחוי, ואם אחד נזרק בחוץ אך השני נשאר בפנים, לא פקעה ממנו שם דם. אך אם כל הדם בכלי אחד, הרי שיש קשר סימביוזי בין כל חלקיקי הדם, כך שאם חלק ממנו נזרק, השארית עדיין "קשורה'' ומיוחסת לחלק הראשון ולכן היא מוגדרת שיריים.
אולי נוכל ללמוד מכך גם על חיבור בין שני אנשים, יש להבדיל בין שני סוגי חיבור. אם הם נמצאים באותו מבנה, באותה פלטפורמה וכדו', שהרי אז ממש הם מחוברים בטבור - פועלים יחדיו, קשורים ביניהם, ולכן גורלם משותף, לטוב ולמוטב. אך אם כל איש נשאר במקומו, הרי שחיבורם מותנה בפעולתם. אם אמנם כיוון פעולתם זהה, ולמרות מיקומם השונה הם פועלים יחדיו הרי גם גורלם יהיה משותף, אך אם כל אחד ''פונה לדרכו הייחודית'' אז הקשר ביניהם מתנתק.
אולי אפשר לומר כי הדברים לעיל הולכים לאור המשנה באבות דרבי נתן (ח', ג') על המימרא ''קנה לך חבר'', המתארת ומסבירה כיצד אדם קונה חבר:
וקנה לך חבר, כיצד? מלמד שיקנה האדם חבר לעצמו, שיאכל עמו, וישתה עמו, ויקרא עמו, וישנה עמו, ויישן עמו ויגלה לו כל סתריו - סתר תורה וסתר דרך ארץ. שכשיושבין ועוסקין בתורה וטעה אחד מהם הלכה או ראש הפרק, או שיאמר על טמא טהור או על טהור טמא, ועל אסור מותר ועל מותר אסור - חבירו מחזירו. ומניין שכשחבירו מחזירו וקורא עמו, שיש להם שכר טוב בעמלן? שנא׳ (קהלת י'): טובים השנים מן האחד, אשר יש להם שכר טוב בעמלם:
 
 
המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]