עבודה זרה מול עבודה מקרבת / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
זבחים יד ע"ב
אמר ליה אביי: והא שחיטה דעבודה שאי אפשר לבטלה, וכשרה בזר! אמר ליה: שחיטה לאו עבודה היא.
למה צריכים לבקש בית מקדש? מה רע במצב שבו אין בית מקדש? הרי גם לפני בית המקדש היו מקומות שונים שבהם בני ישראל עבדו את הקב"ה, ומה היה רע אז? מה, לא עבדו את השם?
תשובה נפלאה ששוזרת בין מקורות שונים, ובהם גם הכלל המופיע בסוגייתנו כי "שחיטה לאו עבודה היא", אומר רבי מאיר מדז'יקוב (אמרי נעם, הגדה של פסח, ד"ה "מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו").
את המסע הוא מתחיל משאלה שנוגעת לפסקה מפורסת מתוך הגדה של פסח לפיה אבותינו היו בתחילה עובדי עבודה זרה, ושואל: על אילו אבות מדובר?
הרי, יש לנו בסך הכל שלשה אבות, ואם נעשה חשבון: אברהם אבינו היה בין שלש כשהכיר את בוראו, יצחק נולד כבר לתוך מציאות של עבודת השם, וכך גם יעקב, אז מיהם אותם אבות שעבדו עבודה זרה בתחילה?
התשובה לכך, הוא מסביר, נעוצה בעובדה שכאשר בני ישראל נכנסו לארץ, העבודה בבמות הייתה מותרת, משום שעוד לא נבנה בית הבחירה בירושלים, ואחד הכללים קובע כי העבודה בבמות כשרה בזר שאיננו כהן.
דבר זה, הוא מסביר, הוא קריטי, משום שליבת עבודת השם של היהודי עוברת בבית המקדש, ולכן העבודה בבית המקדש צריכה להיעשות באופן ובצורה ועל ידי מי שראויים לכך. זו הסיבה הפנימית לכך שכל מה שלא נחשב לעבודה בבית המקדש, כמו השחיטה, יכול להיעשות על ידי זר, שאיננו כהן, כפי שקובעת סוגיית הגמרא שלנו.
לכן, כאשר הפסקה הזו בהגדה של פסח קובעת כי בתחילה אבותינו היו עובדי עבודה זרה, היא מכוונת לכך שהנכנסים לארץ לא היו מחויבים לעבודה בתוך בית המקדש על פי כל הכללים שמחייבים עבודה טהורה וזכה, גם 'זרים' היו יכולים לעשות אותה, ולכן היא נחשבה בשם 'עבודה זרה', לאמור: עבודה שנעשית על ידי זרים.
אולם, מזמן שנבנה בית המקדש, העבודה הפסיקה להיות זרה, היא החלה להיות עבודה קרובה ומקרבת, עבודה תמימה ושלימה שלא קיבלה לתוכה מי שאיננו כזה, ולכן היא הייתה יכולה הייתה להיעשות רק על ידי כהן זך וטהור.
לכן, אם ברצוננו לחזור לימי האור, שבהם עבודת השם שלנו היא עבודה קרובה ומיוחדת, עלינו לחזור לימי בית המקדש.
