בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר
זבחים ו ע"א
"אין כפרה אלא בדם, שנאמר: (ויקרא יז, יא) כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר".
ועדין נחוץ הסבר מה הסיבה לכך שזריקת הדם אל המזבח היא זו שמכפרת.
שאלה נוספת, למה המזבח נקרא מזבח? המילה מזבח היא מלשון זביחה שפירושה שחיטה, ואמנם בעקידת יצחק נאמר (בראשית כב, ט - י) וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ... ואז: וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט. אבל למה המזבח שבמקדש נקרא מזבח, הרי במקדש השחיטה נעשית בטבעות שבצפון העזרה, והן נמצאות במרחק של שמונה אמות מהמזבח כאמור במסכת מידות (פרק ה משנה ב).
ועוד שאלה, הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ב הלכה ג) כתב באופן כללי: "כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים". אבל בדברי התנאים שבמקור הדברים - במסכת שבת (דף קה ע"ב), מפורט שמדובר דוקא בכעס שיש עימו מעשה של השחתה: "המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו - יהא בעיניך כעובד עבודה זרה". כלומר שההשחתה להשקיט את כעסו ויצרו, הרי היא כמו שוחט בהמה או דבר אחר בפני עבודה זרה. מכאן שעיקר הקרבן לעבודה זרה הוא בנטילת נשמתו. אם כן, מדוע בקרבן לה' השחיטה איננה הפעולה העיקרית? והיא אף כשרה בזר שאינו כהן? למה עיקר הכפרה היא בזריקת הדם?
אלא שכך לשון האלשיך הקדוש בתהלים (נא, יח-יט) "ראוי הוא לבא ברוח נשברה עם הקרבן, בהרהור תשובה ומחשבה טובה, לומר בלבי כי כל הנעשה בקרבן היה ראוי לעשות בי, ויחשיב לי הוא יתברך כאלו נעשה בי, ואת עצמי הקרבתי".
הרי שאמנם גם בקרבן לה' העיקר הוא גילוי מסירות הנפש. אבל מנין שכל כוונת מסירות נפשו ותכליתה היא לה', ולא לדבר אחר חלילה? דוקא בזריקת הדם – הדם אשר בו אותם חיי הנפש – אל עבר מזבח ה'.
