פתרון מתחת לפני השטח / רפי זברגר

זבחים קיג ע''א-ע"ב
 

הקדמה

המשנה הארוכה, הפותחת את הפרק השמיני, מוסיפה לדון בשחוטי חוץ, ומתחילה בהלכות הבאות:
פרת חטאת ששרפה חוץ מגתה, וכן שעיר המשתלח שהקריב בחוץ – פטור, שנאמר (ויקרא י''ז, ד'): וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיהוָה לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּו - כל שאין ראוי לבא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו.
השורף את הפרה האדומה מחוץ למקום המיועד לשריפה ("גת" – יוסבר בגמרא ויפורט בהמשך) וגם המקריב את שעיר המשתלח מחוץ למקדש (מיועד ''להשתלח לעזאזל") פטור מעונש כרת של שחוטי חוץ. זאת כיוון שלומדים מן הפסוק האוסר שחוטי חוץ, כי חייבים רק על מי שראוי לבוא למקדש, מה שאין כן פרה אדומה שאינה נשרפת במקדש, וגם שעיר לעזאזל אשר כאמור מיועד להישלח לעזאזל. על כך שואלת הגמרא בתחילתה:
מאי חוץ מגתה?
מהו המקום הפוטנציאלי ''חוץ מגתה'' שעליו יש הווא אמינא לחייב על שריפת פרה, ועל כך פוסקת המשנה שאמנם פטור? במילים אחרות: לאיזה מקום ספציפי מדובר שהמוציא לשם את הפרה אדומה אינו מתחייב משום שחוטי חוץ?
אמר ריש לקיש: חוץ ממקום הבדוק לה.
ריש לקיש עונה כי מדובר במקום אחר שהוא בדוק שאין בו טומאה כך שאפשר תיאורטית לשרוף שם את הפרה.
במקום כזה אמנם יש הווא אמינא לחייב משום שחוטי חוץ, ועל כך מחדשת המשנה כי פטורים בכל מקום חוץ ממקום המיועד לשריפה (גתה).
אמר לו רבי יוחנן: והלא כל ארץ ישראל בדוקה היא.
מקשה רבי יוחנן על ריש לקיש: והרי כל ארץ ישראל בדוקה מטומאה ולכאורה לכאורה כל מקום ראוי לשחיטת פרה אדומה, ולכן לא ייתכן שיש הווא אמינא לחייב על שריפת הפרה שמבוצעת ברחבי ארץ ישראל.
אלא אמר רבי יוחנן: כגון ששחטה לפנים מן חומת ירושלים.
מסביר רבי יוחנן כי כוונת המשנה לשורף את הפרה בתוך חומות ירושלים, שהרי יש לשרוף אותה מחוץ לעיר ( וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו), ולכן יש הווא אמינא שהשורף בתוך העיר יתחייב, ולכן פסקו במשנה שפטורים בכל מקום מחוץ לגיתה.   בהמשך שואלת הגמרא:
אמר מר אמר לו רבי יוחנן והלא כל ארץ ישראל בדוקה, היא במאי קמיפלגי?
דברי רבי יוחנן כי כל הארץ בדוקה מטומאת מת, מעוררת את השאלה מהו שורש מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש?
מר סבר ירד מבול לארץ ישראל, ומר סבר לא ירד.
עונה הגמרא כי לפי שניהם בכל מקום שהיה מבול, עצמות המתים שקעו באדמה ויש חשש לטומאה ולכן אין טהרה בארץ. לאור זאת יש לומר כי מחלוקתם האם אמנם המבול היה גם בארץ ישראל או לא. רבי יוחנן סבר שלא היה, ולכן אין לחשוש לטומאת מת וממילא ''כל ארץ ישראל בדוקה היא''. ריש לקיש סובר כי היה מבול גם בארץ ישראל, ולכן יש חשש טומאה בכל מקום בארץ, וארץ ישראל אינה "בדוקה" מטומאת מת.
בהמשך קובעת הגמרא כי שני האמוראים למדו את שיטתם מאותו פסוק בספר יחזקאל (כ''ב, כ''ד), לא נתעכב על כך במאמר זה. 
 

הנושא

הגמרא מביאה (קי''ג:) קושיות של ריש לקיש על שיטת רבי יוחנן, וכן להיפך: קושיות רבי יוחנן על שיטת ריש לקיש.
נתמקד באחת הקושיות, בה יש שתי גרסאות, אחת ריש לקיש על רבי יוחנן, והשנייה: קושיית רבי יוחנן על ריש לקיש:
איתיביה כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ (בראשית ז', כ''ב), בשלמא לדידי דאמינא ירד מבול לארץ ישראל משום הכי מתו, אלא לדידך אמאי מתו?
ריש לקיש מקשה מהפסוק המתאר את תוצאות המבול בפרשת נח. שם נאמר כי כל בעלי החיים שנשארו באזור היבש (חרבה) מתו במבול, וזה בוודאי כולל גם את ארץ ישראל. אם כן, ברור כי בעלי החיים מתו מכוח מי המבול, ומכאן שהיה מבול גם בארץ. אך לשיטת רבי יוחנן קשה מה גרם למותם של בעלי החיים בארץ ישראל, אם לא היה מבול בארץ?
משום הבלא, כדרב חסדא.
עונה רבי יוחנן כי בעלי החיים מתו מחמת ההבל של החום העצום שהיה בארץ, מרתיחת מי המבול בסמוך לארץ ישראל.
דאמר רב חסדא: ברותחין קלקלו וברותחין נידונו, דכתיב הכא (בראשית ח', א'): וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם. וכתיב התם (אסתר ז', י'): וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה
רבי יוחנן מוכיח מדברי רב חסדא שבעלי החיים וגם האנשים בארץ ישראל לא מתו מכוח המים אלא מכוח ההבל של מי המבול. רב חסדא לומד מהמילה וַיָּשֹׁכּוּ הדומה למילה שָׁכָכָה במגילת אסתר. וכמו שכעסו של אחשורוש "בערה" בו בתחילה (אסתר א', י') ולאחר מכן התקררה ( שָׁכָכָה), כך גם עונשם של החוטאים בדור המבול היתה הבל רותח, כעונש על הקלקול שקלקלו ברותחים לפני כן (בהוצאת זרע הבאה על ידי חימום).
איכא דאמרי, איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ, בשלמא לדידי דאמינא לא ירד מבול לארץ ישראל משום הכי הוי חרבה, אלא לדידך מאי חרבה?
גרסה שנייה המייחסת את הקושיא לרבי יוחנן על ריש לקיש, שהוא מסביר את פשט המילה בֶּחָרָבָה ביובש, ומכאן שלא היה מבול על ארץ ישראל ולכן היא נשארה יבשה, אך כיצד יסביר ריש לקיש את המילה בֶּחָרָבָה?
חרבה שהיתה מעיקרא!
ריש לקיש עונה כי כוונת הפסוק, כי רק מה שהיה על היבשה (החרבה) מת במבול.
ואמאי קרי ליה חרבה? כדרב חסדא.
שואלת הגמרא, לפי זה מה משמעות הפסוק? מה הוא בא ללמדנו ולהוציא ממשמעותו של הפסוק.
דאמר רב חסדא: בדור המבול לא נגזרה גזרה על דגים שבים, שנאמר: מכל אשר בחרבה מתו - ולא דגים שבים
עונה הגמרא כי ריש לקיש סובר כרב חסדא שאמנם הדגים שבים לא מתו במבול, אלא רק בעלי החיים שעל היבשה.
הרמב''ן על הפסוק בבראשית ז', כ''ג: וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה,
מסביר כי למרות החום של מי המבול, שלכאורה היה צריך לכלות גם את הדגים שבים, יש לומר כי הדגים ''ברחו'' לתהומות הים, ושם לא היו מים חמים וכך ניצלו מן המבול.
המהרש''א מסביר כי החום היה רק על פני הארץ, אך לא בים, ולכן הדגים הצליחו לשרוד בים.
 

מהו המסר?

למדנו מדברי הרמב''ן על הפסוק בפרשת נח, כי ''תמיד נמצא למצוא פתרון'', אם לא על פני השטח, הרי שניתן למצוא אותו מתחת לפני המים.
 
 
המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]