הכהן הגדול אינו אדם פרטי רגיל
הרב דב קדרון
זבחים טז ע"א
כהן שנמצא במצב של אנינות (שמת אחד מקרובי משפחתו שהוא חייב להתאבל עליהם, ועדיין לא נקבר) אסור לעבוד בבית המקדש, ואם עבד – חילל את העבודה. אולם כהן גדול חייב להמשיך לעבוד, וכותב רש"ר הירש זצ"ל (ויקרא כא,י) שאם בשורת המוות מגיעה אליו בשעת עבודה, אסור לו לעזוב את העבודה, ואם עזב, יש בכך משום חילול.
הוא מבאר שאצל אדם רגיל יש ניגוד גמור בין עבודת המקדש, שמבטאת את שמחת החיים לבין מצב של אנינות, שקשור למוות, לכן אסור אפילו להקריב קורבן עבור אונן, גם כאשר הוא עצמו לא נמצא בכלל בבית המקדש.
כהן גדול, לעומת זאת, אינו אדם פרטי רגיל. בית הדין הגדול של שבעים ואחד - הנציגות הלאומית העליונה – מושחים אותו בשמן המשחה ומסמיכים אותו ללבוש בגדי כהונה גדולה. מכאן ואילך הוא מייצג את האידיאל המוסרי החיובי העליון, שיוגשם על ידי כלל ישראל. משום כך גם את ענייניו הפרטיים הוא רואה מנקודת המבט של הרעיון הלאומי; רעיון האומה איננו מכיר את המוות - "אין ציבור מת" (תמורה טו,ב); והכהן הגדול בעל האישיות הכללית דוחה כל רגש פרטי מפריע.
והעיקר - האל שהוא עובד במקדשו, שם ה' הרשום על מצחו - הוא שיעלהו לפסגת רגשות ומחשבות; לאורו תהפוך כל ההוויה על תמורותיה למסילת חיים של שמחת נצח בה'; אין זו מסילה המובילה מן העריסה אל הקבר, מהווייה לאין - אלא זו דרך המוליכה מחיים לחיים, מעולם ועד עולם. העתיד צופן לנו טוב גדול, ואת האופטימיות הזו של כלל ישראל וכלל העולם – מבטא הכהן הגדול בהליכותיו והנהגותיו ואופן חייו.
