טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
"האי מאן דבלע זיבורא מחייא לא חיי" - צרעה מזרחית
"אמר רב אידי בר אבין: האי מאן דבלע זיבורא, מחייא לא חיי, מיהו לשקייה רביעתא דחלא שמגז, אפשר דחיי פורתא עד דמפקיד אביתיה" (עבודה זרה, יב ע"ב).
פירוש: הַאי מַאן דְּבָלַע זִיבּוּרָא [מי שבולע צרעה] מִחְיָיא לָא חַיֵּי [לחיות לא יחיה], שהעקיצה תגרום למותו, אלא מִיהוּ לִשְׁקְיֵהּ רְבִיעִתָּא דְּחַלָּא שַׁמְגָּז [מכל מקום שישקו אותו רביעית של חומץ חריף], אֶפְשָׁר דְּחַיֵּי פּוּרְתָּא [שיחיה מעט] עַד דְּמַפְקִיד אַבֵּיתֵיהּ [שיצווה לביתו, למשפחתו] כל מה שהוא רוצה לומר בטרם ימות. (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: צרעה מזרחית שם באנגלית: Oriental Hornet שם מדעי: Vespa orientalis
שם נרדף במקורות: זיבורא (הנקבה זיבורתא) שמות בשפות אחרות: ערבית - דבור
נושא מרכזי: לזיהוי הזיבורא והסכנה הקיימת בה לחיי האדם
למאמר מעודכן "ונפקא ערעיתא מן כותלא" (שבת, פ ע"ב) הקש/י כאן.
הצרעה
לפני שנפנה לזהות את הזיבורא, שעל פי דברי הגמרא מסכנת את חיי מי שבלע אותה, נקדים ונדון במשמעות השם צרעה. הצרעה במקרא מזוהה באופן כמעט אחיד על ידי התרגומים וחלק מהמפרשים כחרק הנקרא גם בלשוננו צרעה. תאור תפקיד הצרעה כשליחת הקב"ה בכיבוש הארץ על ידי בני ישראל מתאים היטב להתנהגותה. "ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החוי את הכנעני ואת החתי מלפניך" (שמות, כ"ג כ"ח). "וגם את הצרעה ישלח ה' אלוקיך בם עד אבד הנשארים והנסתרים מפניך" (דברים, ז' כ'). מפרש רש"י: "הצרעה - מין שרץ העוף שהיתה זורקת בהם מרה ומסרסתן ומסמאה את עיניהם בכל מקום שהיו נסתרים שם". בפסוק נוסף: "ואשלח לפניכם את הצרעה ותגרש אותם מפניכם שני מלכי האמרי לא בחרבך ולא בקשתך" (יהושע, כ"ד י"ב). מקור פירוש רש"י הוא בדברי הברייתא בסוטה (לו ע"א): "תנא: צרעה לא עברה עמהם. ולא? והא כתיב ושלחתי את הצרעה לפניך. אמר ר' שמעון בן לקיש: על שפת ירדן עמדה וזרקה בהן מרה, וסימתה עיניהן מלמעלה וסירסתן מלמטה, שנאמר: ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים, ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת וגו'. רב פפא אמר: שתי צרעות הואי, חדא דמשה וחדא דיהושע, דמשה לא עבר דיהושע עבר". דברי הברייתא תומכים בפירוש שצרעה היא שמו של בעל חיים בניגוד לפירושים אחרים כדוגמת האבן עזרא (דברים, ז' כ') המפרש שצרעה היא שמה של מחלה.
אם במקרא איזכור הצרעה הוא כחרק מסוכן הרי שבספרות חז"ל הצרעה מוזכרת גם כמקור לדבש. במדרש רבה (במדבר פרשה כ' פסקה י') אנו מוצאים: "ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך עמהם ... אמר לו אם כן אברכם, אמר לו: אין צריכין לברכתך כי ברוך הוא. אומרים לה לצרעה לא מן דובשיך ולא מן עוקציך וכו'". משתמע מכאן שמדובר בבעל חיים המסוגל לייצר דבש וגם לעקוץ. אמנם הצרעה איננה מקור הדבש העיקרי לאדם אך ייתכן והמדרש בחר דווקא בה כמשל בגלל הסיפא "ולא מן עוקצך" משום שעקיצתה מכאיבה ומסוכנת יותר מעקיצת הדבורה.
מקורות נוספים לכך שניתן להפיק דבש מצרעות הם המשנה והגמרא: "שבעה משקין הן: הטל והמים היין והשמן והדם והחלב ודבש דבורים. דבש צרעים טהור ומותר באכילה" (מכשירין, ו' ד'). רש"י מפרש שהצרעים הם מין ארבה אך פירוש זה קשה שהרי אין לו דבש. אנו מוצאים את דבש הצרעות גם בגמרא בבכורות (ז ע"ב): "ר' יעקב אומר: אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף, זה אתה אוכל ואי אתה אוכל שרץ עוף טמא ... אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, ואיזה זה? זה דבש דבורים. יכול אף דבש הגזין והצירעין? אמרת לא. ומה ראית לרבות דבורים ולהוציא הגזין והצירעין? מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי, ומוציא אני דבש הגזין והצירעין שיש לו שם לווי". בירושלמי (פאה פרק ז דף כ טור ב /ה"ג) מסופר על מכירת דבש צרעות: "רבי חנניה הוה מזבן דבש דדבוריין והוה ליה דבש דצליין. בתר יומין עברון תמן אמר לון בגין לא מטעיא לכון הוון ידעין ההוא דובשא דיהבית לכון דצליין יינון. אמרו ליה: מיניה אנן בעי דו טב לעיבידתין ואפריש טימיתיה ובנא ביה בי מדרשא דציפורין" (1).
מתוך הגמרא בבכורות משתמע באופן חד משמעי שהגזין והצרעין הם בעלי חיים המייצרים דבש. מסקנה זו חוסמת את האפשרות לפרש שדבש הצרעין הוא, למשל, דבש פירות ועלינו לנסות ולמצוא בעלי חיים נוספים לדבורה המייצרים דבש. סקירת מחלקת החרקים מלמדת שמעטים הם המינים המייצרים דבש ולכאורה לא קיים באזורנו מין בעל שני המאפיינים המתארים את הצרעות, כלומר, יכולת עקיצה מסוכנת וייצור דבש. ייתכן אולי לפרש שדבש הצרעות עשוי להיות דבש שהן חומסות מכוורות דבורים, לאחר שהן הורגות את הפועלות, או דבש שהן מקבלות מהזחלים בתמורה לבשר שהן מביאות להם. לאמיתו של דבר הסבר זה לא מספיק משום שהצרעות אינן אוגרות את דבש זה אלא ניזונות ממנו ובוודאי שאין הוא מצטבר בכמויות גדולות כמתואר בירושלמי (2).
ייתכן והצרעה מייצרת הדבש היא מין שנכחד מאזורנו אך היה קיים בתקופתם של חז"ל. גם בימינו קיים מין צרעה המייצר דבש בכמויות גדולות המנוצלות על ידי האדם. אחד המינים הבולטים הוא צרעת הדבש המקסיקנית (Brachygastra mellifica). מין זה חי בתחום שבין דרום טקסס ודרום מזרח אריזונה, מקסיקו ומרכז אמריקה. צרעה זו בונה קינים מנייר (חלקי צמח לעוסים) הממוקמים בין ענפי עצים ושיחים. הדבש נאגר ברבים מבין התאים הריקים בהיקף הקן והוא משמש להזנת הזחלים. הדבש מיוצר על ידי הצרעות באופן דומה לדבש הדבורים ומנוצל על ידי האדם אם כי לעיתים הוא עלול להיות רעיל בגלל הכנתו מצוף של צמחים רעילים. אפשרות נוספת שניתן להעלות על הדעת היא שהדבורים הן המין המבויית המשמש את האדם להפקת דבש כבר אלפי שנים ואילו הצרעה היא מין של דבורת בר אלימה. באיזורים שונים של אסיה נפוצים מינים נוספים של דבורים שלא עברו ביות אך מייצרים דבש וייתכן שתחום התפוצה של אחד המינים כלל גם את אזורנו.
זיבורא
השם זיבורתא הוא צורת הנקבה של זיבורא כפי שמשתמע מהסיפור על הנס שהתרחש לרבי אלעזר בן פרטא (עבודה זרה, יז ע"ב): "... אמרו: מאי טעמא תנית, ומאי טעמא גנבת? אמר להו: אי סייפא לא ספרא, ואי ספרא לא סייפא, ומדהא ליתא הא נמי ליתא ... אייתו ליה תרי קיבורי, אמרו ליה: הי דשתיא והי דערבא? איתרחיש ליה ניסא, אתיא זיבוריתא אותיבא על דשתיא ואתאי זיבורא ויתיב על דערבא, אמר להו: האי דשתיא והאי דערבא"(1). מפרש שם רש"י: "אתא זיבורא - זכר אותיבא על דערבא. ואתאי זיבורתא - נקבה אותיבא על דשתיא והבין שהוא נס הנעשה שהשתי מקבל ערב כנקבה המקבלת זכר".
השם הארמי זיבורא קשור, ללא ספק, לשם העברי דבורה. לאור כך ש"ז" ו"ד" מתחלפות בין עברית וארמית הרי שכנראה מקורן של שני שמות אלו הוא בשם פרוטו-שמי משותף (2). בערבית נקראת הצרעה "זונבור" (زُنْبُور) או זנבאר (زنبار) שמות הדומים מאד לזיבורא. יחד עם זאת הצרעות נקראות בערבית גם בשם "דבור". למשל, הצרעה המזרחית נקראת בערבית "דבור אלבלח" (دبور البلح). לדבורה שם שונה לגמרי בערבית והיא נקראת נחלה (نحلة). למרות המקור המשותף נראה שמשמעות השמות הארמי והעברי במקורות איננה זהה. הדבורה היא תמיד דבורת הדבש אך השם זיבורא עשוי להתייחס הן לצרעות והן לדבורים. על מנת לקבוע את המשמעות המדוייקת של השם יש לבדוק את ההקשר.
במאמר "חדא שמה זיבורתא, וחדא שמה כרכושתא" הרחבתי בנושא זה של זיהוי הזיבורא. לקריאה לחץ כאן.
בסוגייתנו הגמרא קובעת שאדם שנעקץ על ידי זיבורא בוודאי ימות ("מחייא לא חיי") אלא שעל מנת לעכב את מותו עד שיספיק לצוות את ביתו ישתה חומץ. השאלות העולות הן האם אכן צרעות עלולות לגרום למוות? והאם המוות וודאי? אין ספק לגבי הסכנה הנעוצה בהתקפה על ידי מספר רב של צרעות ועל כך ניתן לשמוע מדי פעם גם בימינו. ראה למשל בדיווח הבא בעתונות:
"נחיל צרעות תקף שלושה נערים בעת שטיילו, השלושה הובאו במצב קשה לחדר מיון ילדים במרכז הרפואי זיו בצפת" - לכתבה המלאה.
ניתן אולי לפרש בדוחק בכל הסוגיות שהובאו לעיל שהצרעה האמורה אין כוונתה לפרט בודד אלא לנחיל שהתנפל על אדם. בדרך כלל זו תגובה של הצרעות לאיום על קינן. השאלה היא האם קיימת סכנת מוות גם בעקבות עקיצה על ידי פרט בודד?
במדור "החיים" בתלמוד המבואר של הרב שטיינזלץ (עבודה זרה, י"ב ע"ב) מובאים שני הסברים ואביא את הדברים ככתבם: "בלע זיבורא עקיצת הצרעה מכאיבה ביותר, ובניגוד לדבורה צרעה יכולה לעקוץ פעמים אחדות. ארס הצרעה עלול להביא אנשים (במיוחד אלה שיש להם רגישות לכך) לסכנת חיים. בליעת צרעה מסוכנת משום שהיא נשארת בוושט ועוקצת במקום שיש בו כלי דם מרובים, דבר העלול גם לגרום להתנפחות ולחנק". עקיצת הצרעה המזרחית נחשבת למכאיבה והמסוכנת ביותר מבין הדבוראים באיזורנו. מעיון בספרות המחקר הרפואית עולה שלעיתים יש בעקיצת צרעה סכנת חיים גם כאשר אין לאדם אלרגיה לארס הצרעה. התופעה נפוצה בעיקר אצל ילדים. הגמרא בכתובות מתארת את הסכנה המיוחדת בעקיצת עקרב וצרעה כאשר עקיצת הצרעה מסוכנת פחות משום שהיא גורמת למוות לתינוקות בני שנה ולא ילדים בני 5 כפי שהדבר מתרחש בעקיצת עקרב. לארס הצרעה יש השפעה מזיקה במערכות שונות בגוף כמו התכווצות השרירים החלקים, התפרקות כדוריות דם, נמק בכלי דם, עליה ברמת הסוכר בדם, נזקים לכבד ועוד. תופעות אלו הודגמו באדם וביונקים אחרים. שתיית החומץ עשוייה להועיל משום שהוא משנה את רמת החומציות בסביבת מקום העקיצה והיא מצידה משפיעה על המבנה המרחבי של הטוקסינים (מרכיבים רעילים) החלבוניים שבארס הצרעה.
שאלה שקשה לתת עליה תשובה מספקת היא מדוע החכמים מייחסים לעקיצת הצרעה מוות וודאי? ייתכן וכוונת הגמרא לומר שבאנשים שרגישותם לעקיצה גבוהה כפי שניתן היה לראות בעקיצה ראשונה הרי שעקיצה נוספת עלולה להיות פטאלית. ידוע שעיקר הסכנה לאנשים רגישים היא במפגש השני עם גורם התגובה האלרגית לאחר שהמפגש הראשון גרם לעלייה חדה בתגובתיות של המערכת החיסונית (על מערכת החיסון ראה עוד במאמר "של נחש ממית של שרצים אינו ממית"). אפשרות אחרת להסבר היא שאכן בתקופה שבה נאמרו הדברים רובה של האוכלוסייה היה רגיש לעקיצת צרעה בניגוד למצב הקיים היום שבו שכיחות הרגישים באוכלוסיה נמוך ביותר. ייתכן ובמשך כ – 1,500 שנה מאז חתימת התלמוד הברירה הטבעית גרמה לעליה בשכיחות הפרטים העמידים לעקיצה וירידה בשכיחות הרגישים. פרק זמן זה ארוך די הצורך בכדי לסלק מתוך האוכלוסיה גנים מזיקים. חשוב לזכור שהיום, בעקבות התפתחות הרפואה, הברירה הטבעית בקרב האדם איננה משמעותית משום שבאמצעות הרפואה גם נושאי גנים פגומים עשויים להמשיך ולחיות ואף להעמיד צאצאים. ניתן להניח, לדוגמה, ששכיחות נושאי הגן לציליאק בימינו גבוהה מאשר בדורות קודמים שבהם פגם זה לא היה מוכר ועדיין לא היו קיימות שיטות להתמודד איתו. הטענה אותה אני מעלה זקוקה כמובן לתימוכין אף לפחות ברמה התיאורטית אני מוצא אותה כאפשרית משום שבמחקרים שנעשו בבעלי חיים נמצא שדי בסלקציה בעוצמה נמוכה בכדי לגרום לשינויים דרמטיים בשכיחות גנים תוך מספר דורות מועט יחסית.
טענה זו חייבת להניח שתי הנחות: א. שכיחות ארועי העקיצה בעבר היתה גבוהה בהרבה מאשר היום. הנחה זו סבירה אם נביא בחשבון שהעיור בימינו מגביל את תפוצת הצרעות לאיזורים פתוחים ושרוב אוכלוסיות האדם גרות במבנים מוגנים יותר בהשוואה לעבר. באיזורים שאינם כאלה (באוכלוסיות הגרות באיזורים כפריים ו/או במבנים מסורתיים, למשל באפריקה, או אפילו אנו עצמנו בעת יציאה לחיק הטבע) מספר המפגשים עם בעלי חיים מסוכנים בכלל ומספר העקיצות בפרט גבוה בהרבה. במקביל לכך שכיחות הצרעות היתה גבוהה יותר בגלל העדר אמצעי הדברה משוכללים כבימינו. הבטחת הקב"ה לעם ישראל לשלוח את הצרעה מצביעה על כך שהתופעה היתה קיימת ומוכרת והנס היה בתיזמונה במהלך כיבוש הארץ. (ב"הרחבה" להלן אביא דוגמה למגפת צרעות). ב. העובדה שהרגישות לעקיצות דבוראים נמוכה, בימינו, ברוב חברות האדם מחייבת להניח שכולן התפתחו מאוכלוסיות שבעברן חיו באיזורים נגועים בצרעות וכך עברו סלקציה.
ייתכן ויש בהצעתי תפיסה שונה מזו המקובלת, בדרך כלל, של המושג הידוע "השתנות הטבעים". במקום לטעון שמאז תקופתם של חז"ל חוקי טבע מסויימים השתנו אני מציע מנגנון המסביר את התפתחותה של תופעה חדשה תחת אותם חוקי טבע. המושג "השתנות הטבעים" הקלאסי עלול להיות בעייתי אם נאמץ את הגישה המדעית הטוענת "שההווה הוא מפתח להבנת העבר". על פי גישה זו חוקי הטבע הפועלים היום זהים לחוקי הטבע שהיו עם בריאת העולם (כמובן שעל פי אמונתנו בריאת העולם עצמה איננה נכללת ברצף זה). לפחות בדוגמה של הצרעה אין צורך להניח שהתחולל שינוי בחוקי הטבע אלא שחוקי הגנטיקה והברירה הטבעית הקיימים גם היום חוללו שינויים במהלך הדורות שאת תוצאתם אנחנו חווים היום (5).
צרעה מזרחית צילם: Untilone
הרחבה
הצרעה כאיום על האדם
מתוך פסוקי המקרא אנו לומדים שלצרעה יש פוטנציאל לגרש אוכלוסיות בני אדם ממקום מושבם. לאור המובאות מהגמרא המתארות את הסכנה שבעקיצת צרעה ברור שהתנפלות של נחילי צרעות היוותה איום חמור על הכנענים שגורשו מארץ ישראל. בימי קדם כאשר עדיין לא היו נפוצים תחליפים מעשי ידי אדם רוב קיני הצרעה המזרחית נבנו בחללים בתוך האדמה. בתנאים אלו בני אדם עלולים לדרוך לעיתים קרובות על הקינים ולגרום להתקפות של נחילי הצרעות. עקיצת הצרעות המזרחיות מכאיבות מאד וכאמור מסוכנות. בתקופות שבהן מספר הצרעות מתרבה מאד האוכלוסיה המקומית נאלצת לנטוש את האיזור. להבדיל, אני מניח שרבים מהקוראים עשויים להזכר במקרים בהם נאלצו לעזוב במהירות מקום מנוחה בעת טיול לאחר שצרעות ניסו להשתתף אף הן בארוחה. ארוחה הכוללת מזון חלבוני, ובעיקר בשר, מהווה פיתוי שהצרעות לא מצליחות לעמוד בפניו. קיימת עדות לכך שתושבי פאסליס (Phaselis) בליקיה נאלצו לנטוש את ארצם בגלל מכת צרעות.
ביולוגיה
הצרעה המזרחית היא הגדולה בצרעות החברתיות של ישראל. מידות הגוף: אורך הפועלת כ - 20 מ"מ, אורך המלכה 23 - 25 מ"מ, אורך הזכר כ - 22 מ"מ. צבעה אדום-חום ולרוחב בטנה נמשכים 2 פסים צהובים. היא נפוצה בכל אזורי הארץ ותפוצתה משתרעת מאיזורי הים התיכון במערב, מזרח אפריקה, עד הודו במזרח.
הבוגרת ניזונה בעיקר במזון סוכרי כגון צוף פרחים ואילו הזחלים ניזונים בעיקר בבשר חרקים שהבוגרות טורפות. הן קורעות את הטרף לחתיכות ומאכילות בהן את הזחלים. דבורי דבש מהוות טרף קל לצרעה המזרחית. דבורת-הדבש הסורית, שהייתה נפוצה בעבר באופן טבעי בישראל, עמידה באופן יחסי להתקפות של הצרעה המזרחית; אך עם המעבר לשימוש בדבורי-דבש פחות תוקפניות ונוחות יותר לכוורנים, מתת-המין האיטלקי, הצרעה המזרחית גורמת לנזק גדול אף יותר לכוורות. נחילים של צרעות מזרחיות תוקפים כוורות רבות מדי קיץ, מחסלים את רוב הפועלות וחומסים את הזחלים והדבש שבחלות. מגדלי הדבורים משקיעים מאמצים רבים במלחמה בצרעה המזרחית הנחשבת למזיק העיקרי של הדבורים.
(1) רבי חנניה היה מוכר דבש של דבורים, והיה לו גם דבש של צרעות. פעם אחת באו אליו קונים ומכר להם מבלי ידיעתו מדבש הצרעות. לאחר ימים, עברו שם הקונים ונכנסו אצלו. אמר להם כדי שלא להטעות אתכם עלי להודיעכם שאותו דבש שנתתי לכם היה של צרעות. אמרו לו התברר לנו שאותו דבש הוא טוב לצרכינו, ואותו אנו מבקשים גם כעת. נטל רבי חנניה את הרווחים שהפיק מדבש הצרעות; ובנה מהם את בית המדרש של צפורי. מתוך מאמרו של הרב מרדכי הוכמן, "מדבש צרעות" על פי פירוש "פני משה".
(2) מסיבה זו ראה הרב מרדכי הוכמן (שם) את הסיפור בירושלמי כמשל ולא כעובדה ממשית.
(3) פירוש: אמר רב נחמן: לא יאה [יפה], לא מתאימה יהירותא לנשי [יהירות, גאוה, לנשים]. וראיה לדבר: תרתי נשי יהירן הויין וסניין שמייהו [שתי נשים גאוותניות היו והיו שמותיהן מכוערים]: חדא [אחת] שמה זיבורתא [דבורה], וחדא [ואחת] שמה כרכושתא [חולדה], ומנין שהיו יהירות? זיבורתא כתיב [דבורה נאמר] בה: "ותשלח ותקרא לברק" (שופטים ד, ו) ואילו איהי [היא עצמה] לא אזלה לגביה [הלכה אליו] וכו'.
(4) פירוש: אָמַר אַבַּיֵי, אָמְרָה לִי אֵם: הַאי בַּר שִׁית דְּטָרְקָא לֵיהּ עַקְרַבָּא בְּיוֹמָא דְּמִישְׁלַם שִׁית [ילד זה בן שש שעוקץ אותו עקרב ביום שהוא משלים שש שנים] לָא חַיֵּי [איננו חי]. מַאי אֲסוּתֵיהּ [מה רפואתו] מְרִרְתָּא [מרה] של דַּיָּה חִיוַּרְתָּא [לבנה] בְּשִׁיכְרָא [בתוך שיכר], נְשַׁפְיֵיהּ וְנַשְׁקְיֵיהּ [ישפשפוהו בזה וישקוהו] במשקה זה. ועוד אמרה לו: הַאי בַּר שַׁתָּא דְּטָרֵיק לֵיהּ זִיבּוּרָא בְּיוֹמָא דְּמִישְׁלַם שַׁתָּא [ילד זה בן שנה שעוקצת אותו צירעה ביום שמשלים שנה] לָא חַיֵּי [איננו חי]. מַאי אֲסוּתֵיהּ [מה רפואתו] אַצְוָתָא דְּדִיקְלָא בְּמַיָּא [סיב הדקל במים], נְשַׁפְיֵיהּ וְנַשְׁקְיֵיהּ [ישפשפנו בו וישקנו ממנו].
(5) אין בכוונתי לומר באופן גורף שלכל שאלה קיימת תשובה מסוג זה אלא לומר שמלכתחילה עדיף להשקיע מאמץ על מנת לנסות הסברים שאינם מסתמכים על שינוים בחוקי הטבע.
תודתי לרב מאיר שפיגלמן על הערותיו החשובות למאמר זה.
מקורות עיקריים:
מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 195-196).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 3 (עמ' 341).
Neuman, M. G., Ishay, J. S., Eshchar, J. 1983. Hornet (Vespa orientalis) Venom Sac Extract Causes Hepatic Injurt in Cats. Comp. Biochem. Physiol. 74c (2): 469-472.
Schmidt, J.O., Yamane, S., Matsuura, M., Starr, C.K. 1986. Hornet venoms: lethalities and lethal capacities. Toxicon 24 (9): 950–4
לעיון נוסף:
מצגת על הצרעה המזרחית שהוכנה על ידי חנוך פלסר משדה אליהו. לצפייה במצגת לחץ כאן.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
