"סמיכה" היא פעולת נתינה וקבלה
הרב דב קדרון
זבחים לג ע"א
תכף לפני שחיטת הקורבן צריכים הבעלים לסמוך את ידיהם על ראשו.
בעל הכתב והקבלה (ויקרא א,ד) מסביר שלא נאמר בתורה: "והניח ידו" או "ושם ידו", אלא: "וסמך", שהוא לשון המשמש לחלושים ולנופלים שהם נשענים בכל כחם על עוזריהם, כמו המטה שהאדם נשען עליו בכל כחו, שעליו נאמר (מלכים ב יח,כא): "אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו", ומכאן למדנו שהסמיכה על הקרבן היא בכח הסומך, כמו שאמרו בגמרא: "כל הסומך ראשו ורובו מכניס בכל כחו".
רש"ר הירש זצ"ל (שם) מרחיב ומוסיף להגדיר את מושג הסמיכה, על פי מה שמצאנו במינוי הלויים: "וסמכו בני - ישראל את - ידיהם על - הלוים" (במדבר ח, י); במינוי יהושע: "וסמכת את - ידך עליו" (שם כז, יח), "ויסמך את - ידו עליו ויצוהו" (שם כג), "ויהושע בן - נון מלא רוח חכמה כי - סמך משה את ידיו עליו" (דברים לד, ט);
הוא מסביר שהצד השווה בסמיכת הידיים על הלויים ועל יהושע הוא ברור. בשניהם הסומך מעניק סמכות לאחר, וסמכות זו קשורה קשר מהותי לאישיות הסומך. העדה מסמיכה את הלויים למלא את מקומם בעבודת המקדש. משה ממנה את יהושע להנהיג את העם אחריו. הסמיכה מאחדת אפוא שני יסודות: הענקה מזה וזכיה מזה. כי המעניק סמכות זוכה בבא - כוח, - וכך הוא מוסיף על כוחו מבחינת מקום או זמן. חובת העדה מתמלאת בעבודת הלויים, ואילו העדה עצמה פטורה מעבודה. חיי משה ופעולתו נמשכים והולכים ביהושע. נמצאת אומר: יד הסומך היא חובתו וסמכותו לפעול; "יד" זו ניתנת למוסמך, - והיא עצמה זוכה בו למשענת. אותו רעיון קיים גם בסמיכה על קורבן, כלומר: הסומך מעניק סמכות לקורבן ומקבל ממנו כפרה.
