מדוע בן אדם לא מסוגל לסלוח?

הרב דב קדרון

זבחים לח ע"א

קורבן גורם לכפרה וסליחה, ובגמרא נאמר שמשמעותם שווה, ונראה שהכוונה היא באופן כללי, אולם כאשר מדקדקים בדבר, כותב המלבי"ם (פרשת ויקרא אות רעז) שיש לשונות שונים למחילת העוון, וכל לשון הוא בעל משמעות שונה מחברו:

ה' יסלח לה. ונכפר להם הדם. כי לא ישא לפשעכם. ונקה האיש מעון. עובר על פשע, העברתי מעליך עוניך, תם עונך. נרצה עונה. עונותי מחה. יכבוש עונותינו. כבסני מעוני ומחטאתי טהרני. וכיוצא בו.

באופן כללי הוא מסביר שהפעל "סלח", הוא ייחודי, כי משמעותו היא שמעביר העוון מן המציאות לגמרי כאילו לא היה במציאות כלל. למשל, כשאומר "העברתי מעליך עוונך" יש לעון מציאות, רק שמעבירו מן האדם. כשאומר "נושא עוון", העוון נמצא רק ה' נושאהו וסובלו. וכן "כובש עוון". וכשאמר "תם עוונך", אף על פי שעכשיו העוון לא קיים, היה העוון על כל פנים קיים במציאות בעבר. אבל העוון שנסלח לא היה בעולם כלל. לכן הפעל סליחה מופיע רק אצל ה', לא מאדם לאדם. כי האדם הגם שעובר על פשע ונושא פשע, לא יוכל לסלוח. כי אין בכוחו לגרום לדבר שהיה במציאות להיחשב כאלו לא היה כלל.

וזה גם ההבדל בין כפרה וסליחה, כי המושג "כפרה" מציין את הכופר והמחיר שלוקח בעד החטא. או הניקיון והקינוח, אבל הסליחה נקשרת עם הסולח עצמו שהוא ה', כמו שכתוב: "כי עמך הסליחה".