לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמן
עבודה זרה נח ע"ב
"בעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן: יין שֶׁמְּסָכוֹ עובד כוכבים, מהו?
אמר ליה, ואימא: מְזָגוֹ?
אמר ליה, אנא כדכתיב קאמינא: (משלי ט, ב) טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ.
אמר ליה: לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמן".
לכאורה הורה רבי יוחנן שלא להשתמש בלשון תורה במקום שלשון חכמים שונה.
אלא שאמרו במסכתות ראש השנה דף כו ע"ב ומגילה דף יח ע"א:
"לא הוו ידעי רבנן מאי (ישעיהו יד, כג) וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד. יומא חד שמעוה לאמתא דבי רבי דהוות אמרה לחבירתה: שקולי טאטיתא וטאטי ביתא".
הגמרא מזכירה בהערכה את לשון דיבורהּ של אמתו של רבי שנקטה לשון מקרא, למרות שרגילות לשון החכמים היתה כמו במסכת ברכות ח משנה ד: "מכבדין את הבית".
על כך היה ניתן לתרץ, שלמרות ש"שנו חכמים בלשון המשנה, ברוך שבחר בהם ובמשנתם", משובח להשתמש בלשון יום יום גם בלשון תורה. ואולם בשיחתן של חכמים צריכים הם להשתמש בלשון חכמים בלבד.
אלא שבפעמים רבות הגמרא מסמיכה את לשון החכמים על לשון התורה. כגון במסכת ביצה דף לה ע"ב:
"משנה. משילין פירות דרך ארובה ביום טוב...
גמרא. אתמר, רב יהודה ורב נתן, חד תני: משילין, וחד תני: משחילין.
אמר מר זוטרא: מאן דתני משילין לא משתבש, ומאן דתני משחילין לא משתבש.
מאן דתני משילין לא משתבש - דכתיב (דברים כח, מ) כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ".
למרות שבלשון חכמים רגילין להחליף את הלמ"ד ברי"ש בשורש של המילה יִשַּׁל.
כגון במסכת פאה ד משנה י: "איזהו לקט הנושר בשעת הקצירה".
במסכת פאה ז משנה ג: "איזהו פרט הנושר בשעת הבצירה".
במסכת שביעית פרק ז משנה ה: "לעלין יש ביעור מפני שנושרין מאביהן".
במסכת עבודה זרה פרק ג משנה ח: "מפני שהנמייה נושרת עליהן והוה להן לזבל".
ואמנם חילוף השורשים 'נשל' - 'נשר' הוא רק חילוף האותיות הקרובות במבטא ל' - ר'.
אך גם חילוף השורשים 'מזג' - 'מסך' שבגמרתנו הוא חילוף אותיות בעל מוצא קרוב. אלא שהחילוף כפול - האותיות ה'קוליות' מתחלפות באותיות לא קוליות - הז' מתחלף בס', והג' מתחלף בכ'. כמו בדוגמות שהוזכרו פה.
(על כך גם באשכול זה).
אלא שרבי יוחנן לא התנגד לעצם השימוש בלשון תורה. אלא רק במקום העלול להביא לידי טעות ואי הבנת המשמעות. שכן "יין שֶׁמְּסָכוֹ עובד כוכבים" יכול להתפרש בלשון הרגילה אצל החכמים באופן אחר:
כלשון נטיה, כמו במסכתות כלאים ב משנה ח, עירובין י משנה ח, ואהלות ח משנה ב: "אילן שהוא מיסך על הארץ" - כמו מסך הנוטה לארץ (וכן במסכת נגעים יג משנה ו).
או כלשון מתיחה, כמו במסכת שבת ז משנה ב: "והטווה והמיסך" - מותח את השתי.
יחד עם השורשים 'מזג' 'מסך', קיים גם שורש שלישי במשמעות קרובה - 'מצק', בו נמצאות האותיות המתאימות הנחציות.
