סיפורי יין / חנן חריף
עבודה זרה נח ע"א
פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון
דפי השבוע עוסקים בהיבטים שונים של סוגיית יין נסך, שהינה, כידוע, אחד הביטויים המובהקים ביותר למורכבות היחסים היומיומיים שבין יהודים לגויים. בדומה למה שראינו בשבועות הקודמים, גם כאן מצאו את עצמם פוסקי ההלכה לאורך הדורות מתמודדים עם מציאויות כלכליות וחברתיות מורכבות בניסיון לאזן את דיני ההרחקה וההיבדלות עם 'דרכי שלום', יחסי שכנות ותלות הדדית, ועוד אילוצים קיומיים שונים.
בחיבורו של רבי מרדכי בן הלל, תלמידו של המהר"ם מרוטנבורג (נולד 1251, נרצח עם בני משפחתו וקהילתו בפרעות רינדפלייש בשנת 1298, מהאסונות הקשים ביותר שפקדו את יהדות אשכנז בימי הביניים), המכונה "מרדכי" סתם, מובאים מקרים מגוונים המתארים סיטואציות שונות הקשורות במשרתים שאינם יהודים וביין, בצד עמדתם של פוסקי הדור – ר' מרדכי ואחרים – בנוגע לדין במקרים אלו. כך למשל מובא המקרה הבא, שהובא בשם ר' עזריאל, אף הוא תלמידו של המהר"ם:
גנבי ישראל נכנסו במרתף באישון לילה ואפלה, ומשכו מחבית יין דרך נקב הברזא, והרגישה שפחת בעל הבית להם (=בהם), והרעימה, וברחו. ונכנסה (השפחה, שאיננה יהודייה) למרתף, וסתמה נקב החבית בקנה, כי הגנבים יצאו בחיפזון והניחו הנקב פתוח, והיין הולך לאיבוד. והנה נכנס בעל הבית אחריה, ואמר: "מי סתם הנקב?", השיבה השפחה: "כאשר שמעתי שהיין עושה טיף טיף לקחתי קנה כאשר מצאתיו, וסתמתיו [את החבית], כי לא מצאתי הברזא".
במקרה זה, שלגביו התלבט ר' עזריאל, הגנבים היו יהודים (מעניין מנין ידע זאת השואל), והשפחה הנכרית, לאחר שהבריחה אותם, חסה על היין המטפטף ("עושה טיף טיף"), סתמה את החבית – ובכך העמידה את כל היין בחזקת יין נסך.
מקרה אחר מביא המרדכי בשם "אבי העזרי" – ר' אליעזר בן יואל, הראבי"ה – מגדולי חכמי אשכנז במאה השתים עשרה:
... וכן נמצא בתשובת ר' נחשון גאון, שפעם אחת היה בורו של ישראל מלא יין, ובא אנס והושיט ידו לתוכו להכעיס [על מנת לפסול את היין מדין יין נסך], והיה שם זקן אחד ירא שמים שנהרג על קידוש השם [בהזדמנות אחרת...], ושמענו שלקח [אותו הזקן ירא השמים] מן היין בכלי ושתה ממנו לפני אותו האנס, שלא יהא רגיל לעשות כן...
לא ידוע מיהו אותו "זקן ירא שמים שנהרג על קידוש השם", אך נראה כי עבור פוסקי התקופה נקשרה ההתמודדות עם שאלות הלכתיות יומיומיות עם מונחים כמו "נהרג על קידוש השם". ביין ישנם היבטים רוחניים ומיסטיים ולא בכדי הוא נמצא במוקד דיני ההרחקה. שתיית היין, ביהדות ובדתות אחרות, נמצאת בלב המעשה הפולחני – אם בניסוך היין במקדש, ואם בקידוש, בהבדלה, בברית ובחופה.
בתלמוד עצמו, לעומת זאת, מובא סיפור משעשע משהו על שני אמוראים – ר' יוחנן בן ארזא ור' יוסי בן נהוראי – שישבו ושתו יין, וכשראו אדם פוסע לקראתם קראו לו: "תא אשקינן" – בוא השקה אותנו, ורק לאחר שהרים את כוסו התברר כי הוא עכו"ם. שתיית היין נקשרת בעליצות וגורמת לחוסר שימת לב לפרטים המבדילים בין היהודי לגוי, וממקרה זה, שלכאורה איננו מיועד ללמד מוסר השכל, ניתן להסיק על אחת מהסיבות העיקריות שבגללן נאסר היין – "סתם יינם", גם אם לא נוסך לעבודה זרה – החשש מקרבת יתר לנכרים.
