הבהרת מושגים / רפי זברגר

זבחים קכ ע''א-ע"ב
 

הקדמה

לאחר שהמשנה הארוכה בתחילת הפרק מתארת את ההבדלים בין במה גדולה (ציבור) לבמה קטנה (יחיד), המשנה מסתיימת בהלכות השוות בין שני סוגי הבמות (קי''ג:)
אבל הזמן הנותר והטמא שוין בזה ובזה:
• זמן הוא דין פיגול שחושבים באחד מפעולות הקרבן מחשבה לאכול (האדם או המזבח) חוץ לזמן המותר (כל קרבן והזמן שלו)
• נותר הוא כאשר אדם אוכל מן הקרבן שנשאר בפועל לאחר הזמן שהוא היה אמור להיאכל.
• טמא הוא האיסור לאכול או לעבוד בעבודת הקרבנות בטומאה.
כל שלושת הדינים הללו חלים בין בבמה גדולה ובין בבמה יחיד. 
 

הנושא

הגמרא בדף שלנו דנה על מקור הדין הראשון:
תנו רבנן: מנין לעשות זמן בבמה קטנה כבמה גדולה?
הברייתא מכנה את פסול נותר ''זמן'' (בניגוד למשנה המכנה איסור זה "נותר", וזמן הוא כאמור, מחשבה לאכול מחוץ לזמנו). שואלת מהו המקור בתורה לפסול נותר (זמן) גם בבמה קטנה?
דהא אמרה תורה לן ישרף, ויוצא ישרף. מה יוצא כשר בבמה אף לן כשר בבמה!
לפני שהברייתא עונה על השאלה, היא מחזקת את הצורך בתשובה, שכן יש לנו הווא אמינא חזקה לומר שאין פסול נותר בבמה קטנה. וזאת בגלל שיש דין דומה ללינה (שאחריה עוברים על איסור נותר) ולדין הוצאה במשכן. בשניהם יש דין שריפה (גם אם נותר צריך לשרוף וגם אם יצא צריך לשרוף). לכן ניתן היה לחשוב שתהיה זהות בבמה קטנה בין שני דינים אלו. ומכיוון שיוצא בבמה קטנה כשר (אין דין מחיצות בבמה קטנה), ניתן לחשוב שגם לן (נותר) יהיה כשר.
ולאו קל וחומר הוא מעופות? מה עופות שאין המום פוסל בהן זמן פוסל בהן, קדשי במה קטנה שהמום פוסל בהן אינו דין שזמן פוסל בהן
מנסה הגמרא לענות על השאלה מכוח קל וחומר מדין עופות. שהרי בעופות אין מום פוסל (אין זכרות ותמות בעופות), ובכל אופן זמן פוסל (למדנו לעיל שיש פיגול בעופות (מחשבה חוץ לזמנו), ואם יש פיגול על מחשבת זמן, בוודאי שיש איסור זמן בקרבן העוף). אם כך אומרת הברייתא, במה קטנה שאסור להקריב בעל מום, בוודאי שיהיה איסור זמן.
מה לעופות שכן אין הזר כשר בהן, תאמר בבמה קטנה שהזר כשר בה לא יהא זמן פסול בה!
פורכת הגמרא את הקל וחומר, שכן יש קולא בבמה קטנה שאינה בעופות שאין בה פסול זר, ולכן ייתכן שגם זמן לא ייאסר בבמה קטנה
תלמוד לומר (ויקרא ז', י''א): וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה' - לעשות זמן במה קטנה כזמן במה גדולה:
עונה הגמרא כי הלימוד הוא מגזירת הכתוב בפרשיית נותר המשווה את כל הזבחים כולם, בין בבמה גדולה ובין בבמה קטנה. ומכיוון שיש איסור נותר בבמה גדולה, יש גם איסור נותר בבמה קטנה. 
 

מהו המסר?

למדנו היום על איסור ''זמן'' בשתי התייחסויות שונות. במשנה שלנו ''זמן'' הוא איסור פיגול, ולעומת זאת בברייתא ''זמן'' הוא איסור נותר. כיוון שבמשנה הוזכר גם איסור נותר, הרי שברור לנו שאיסור "זמן" אינו יכול להיות נותר, אלא איסור אחר "הקשור לזמן" ואינו אלא איסור פיגול, שהוא מחשבה על אכילת אדם או אכילת מזבח מחוץ לזמן המותר.
בברייתא המזכירה רק איסור אחד של ''זמן'' אנו מייחסים זאת לאיסור יותר ''פשוט'' של בשר הנותר מעבר לזמן המותר באכילה.
מכך אנו למדים כמה חשוב להבין ולהבהיר את המושגים עליהם מדברים. ייתכן ששני אנשים מדסקסים זמן רב על מושג מסוים, אך כל אחד חושב על משהו אחר, ומסתבר למפרע שאין בכלל מחלוקת ביניהם.
כמו במסמך משפטי (חוזה או הסכם וכדו'), בו יש בתחילתו הבהרת מושגים ומונחים שונים שישתמשו בהם בהמשך המסמך, הרי שחשובה לא פחות  הבהרה מעין זו גם בדיבור, שיחות ודיונים בין אנשים שונים.
 
 
המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]