כניעה בשעת גדלות / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
זבחים עט ע"א
דתניא: אמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, משום שנאמר: על מצות ומרורים יאכלוהו.
הקדוש ברוך הוא עושה לנו ניסים גדולים. צריכים לפקוח עיניים, ואז מבחינים בחסדים הגדולים שעוטפים אותנו. אבל השאלה היא: מה עושים עם התובנה הזו? שמים לב לחסדים, ומודים בפה מלא לריבונו של עולם, ויש עוד משהו?
מסתבר שכן, משום שיהודי לא רק מודה על החסדים אלא שואל את עצמו תדיר, מה אני עושה עם החסדים הללו.
אז מה עושים איתם?
תשובה נפלאה לשאלה זו, עונה רבי משה יחיאל הלוי אפשטיין מאוז'ורוב (אש דת, חלק א, פרק שלישי, אות ב) על בסיס פעולה זו שהיה עושה הלל.
המהלך שמפריד בין יהודי ובין מי שאינו, הוא המהלך שמופיע בזמן יציאת מצרים. פרעה, שהיה שליט העולם ולמעשה בזמן שבני ישראל ביקשו לצאת ממצרים, הוא היה בשיא כוחו וגדולתו, הגיב לכל הטוב הזה כשאמר (שמות ה, ב) "מי ה' אשר אשמע בקולו", ומרד במקור הטוב שעטף אותו.
כנגד זה עומד היהודי.
שכן, כאשר משה רבינו מתאר את ניסי יציאת מצרים ותכליתם, הוא אומר (דברים ו, כב – כה): "ויתן ה' אותת ומפתים גדלים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו. ואותנו הוציא משם למען הביא אתנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבתינו. ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלקינו לטוב לנו כל הימים לחיתנו כהיום הזה. וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלקינו כאשר צונו".
י
הודי רואה אותות ומופתים שנעשים עבורו, בכדי לשחררו מיד הקלגס המצרי, ומה מסקנתו? "למען... ויצונו... לעשות את כל החוקים האלה... ליראה את ה'". זאת אומרת, שמטרת המופתים איננה לעמוד כעניין בפני עצמו, אלא להוביל למעשה של יראה, מצוות, וכניעה כלפי ריבונו של עולם.
יתירה מזו, אחרי שיהודי מגיע למסקנה שכל מטרת האותות היא בכדי להכניע אותו ללכת בדרך ה', הוא רואה את זה כ"צדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת", זאת אומרת, שזו לא טובה שאני עושה כלפי הקדוש ברוך הוא כסוג של 'תשלום' על הניסים שעשה איתי, אלא גם את קיום המצוות וההליכה בדרכי ה' רואה היהודי כטובה שהקדוש ברוך הוא עושה כלפיו.
למהלך הפנימי הזה קורא האש דת בשם 'כניעה בשעת גדלות'. היינו, שדווקא בשעה שהיהודי חווה את הגדלות העצומה שלו, הוא נעשה נכנע ובטל יותר כלפי רבונו של עולם.
על יסוד הרעיון הזה הוא מסביר את המהלך של הלל, שהיה כורך פסח, מצה ומרור ואוכל יחד.
משום שהפסח מסמל את הגדולה, את רגעי ההוד והמופת שחווינו כעם, בשעה שהקדוש ברוך הוא שידד מערכות שלימות רק בשביל, בכדי שאנחנו נוכל לצאת ממצרים. אולם יהודי לא אוכל את הפסח לבד ואומר תודה, הוא כורך יחד עם הפסח את המרור, שמזכיר לו מאין בא ולאן הוא הולך, ואת המצה המסמלת את ההכנעה והענווה ולוקח את כל אלו בכדי לבקש קרבת אלוקים.
