עבודת ה' מתוך זריזות והתלהבות
הרב דב קדרון
זבחים נז ע"ב
ברוב הקורבנות, שזמן אכילתם מסתיים בסוף הלילה, חכמים קבעו שיש לאוכלם עד חצות הלילה, כדי להרחיק את האדם מן העברה. אולם בקורבנות שזמן אכילתם הוא שני ימים, לא גזרו הרחקה, ואפשרו לאכול עד סוף הזמן.
מדוע בקורבנות אלו לא ראו חכמים צורך להרחיק את האדם מן העברה?
אחת התשובות לשאלה זו ניתנה על ידי האדמו"ר רבי אברהם מרדכי אלתר מגור (אמרי אמת פרשת ראה שנה תרצז) על פי דברי הרמב"ן (ויקרא ז,טז) שלמרות ששלמים נאכלים לשני ימים, יש מצוה לאוכלן ביום הראשון, וכיוון שמצווה מן המובחר לאכול ביום הראשון אין צורך לעשות הרחקה ביום השני.
בדומה לזה הוא כותב שמלשון חז"ל משמע שאדם חייב לטהר את עצמו מיד בתחילת כל אחד משלושת הרגלים, ולכאורה קשה מדוע יש צורך להזדרז כל כך, הלא יש לו זמן לבוא לבית המקדש בכל שבעת ימי הרגל. אלא גם כאן, למרות שאפשר לקיים את מצוות הראייה במשך שבעה ימים, יש מצווה מן המובחר ליראות בעזרה ביום הראשון.
מקורות אלה, מהתורה ומדברי חז"ל, מורים שקיום המצוות צריך להיות מתוך התלהבות, רצון פנימי בוער ושאיפה לקיים כל דבר באופן המיטבי והמרבי, ולא רק מתוך הרגל כדי לצאת ידי חובה. מי שנלהב לקיים את המצווה, עושה זאת בהזדמנות הראשונה מתוך זריזות.
