ההבדל בין גישת התורה לגישת חז"ל
הרב דב קדרון
זבחים עט ע"א
יש הבדל עקרוני בין כלי שטמא בטומאה מן התורה לבין כלי שטמא בטומאה מדרבנן. בטומאה דרבנן יכול להיות מצב שרק הצד החיצוני שלו טמא והצד הפנימי נשאר טהור, אבל בטומאה מן התורה לא יכול להיות הבדל בין הצד החיצוני לצד הפנימי, אלא או שניהם טמאים או שניהם טהורים.
ההבדל הזה מסמל הבדל עמוק בין גישת התורה לגישת חכמים.
התורה עצמה, בדרך כלל, מתייחסת לאדם המושלם. אדם שמממש את כל הפוטנציאל הגלום בו, שאין בו פגמים וחולשות, שלא מושפע מהסביבה, ולכן אין אצלו פער בין הצד החיצוני לצד הפנימי. הצד החיצוני כולל את המעשים הגלויים, ההתנהגות כלפי חוץ, ואילו הצד הפנימי כולל את המחשבות, הרגשות והכוונות שבלב. לפי השקפת התורה, כאשר האדם שלם – החוץ והפנים שלו תואמים, לכן לא יכול להיות בדין תורה כלי שטמא רק בצד החיצוני ולא בפנימי.
לעומת זאת, דברי חכמים – התקנות, הגזרות, הסייגים והאיסורים שנוספו על ידם – הוצרכו בגלל החולשה האנושית הגורמת לכך שאצל רוב בני האדם קיים פער בין החיצוניות לפנימיות, כלומר, ייתכן שאדם מתנהג כלפי חוץ באופן מסוים, בגלל השפעות חיצוניות או לחצים חברתיים, בעוד שבתוכו פנימה רגשותיו או כוונותיו שונים. הפער הזה יוצר את הצורך בתקנות שמטרתן לגשר בין האידיאל למציאות האנושית, לסייע לאדם להתגבר על חולשותיו, לצמצם את ההבדלים הללו ולהתקרב לאידיאל שהתורה מציבה. בכך, תקנות החכמים ממשיכות ומשלימות את דרכה של התורה, ומאפשרות לכל אדם, גם אם אינו מושלם, למצוא מסלול מעשי להתקדמות רוחנית. לכן רק בטומאה דרבנן יכול הצד החיצוני להיות טמא, בגלל השפעה חיצונית, בעוד שהצד הפנימי נשאר טהור.
