טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו 

חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה ועדשים בקליפתן – עדשים

"... והתניא: חטה בין קלופה בין שאינה קלופה מצטרפת, שעורה קלופה מצטרפת, שאינה קלופה אין מצטרפת. איני? והא תנא דבי רבי ישמעאל: על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה ועדשים בקליפתן! לא קשיא: הא בלחות, הא ביבשות" (מנחות, ע ע"ב).

פירוש: והתניא [והרי כך גם שנויה ברייתא]: גרגר החטה הטמאה, בין שהיא קלופה, בין שאינה קלופה מצטרפת החיטה בגרגריה ובקליפתם לאוכל אחר, להשלים לשיעור כביצה לענין טומאת אוכלין, ואין הדברים אמורים אלא בחיטה, מה שאין כן בשעורה, שהקלופה מצטרפת לאוכל אחר לכלל שיעור כביצה. ואילו זו שאינה קלופה אין מצטרפת. ואף הלכה זו אמורה בשעורה, ולכך אין מצטרפים הגרגרים והקמח אלא כשהם ללא קליפה, ובדומה לבצקות. ותוהים: איני [כך הוא] הדין, שאין גרגרי השעורה מצטרפים לשיעור טומאה אלא בלא קליפתם? והא תנא דבי [והרי שנה החכם מבית המדרש] של ר' ישמעאל: נאמר בתורה לענין קבלת טומאה של דברי המאכל על ידי הדברים המטמאים בטומאת שרץ "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא" (ויקרא יא, לז), שכל עוד לא הוכשרו הזרעים לקבל טומאה בנפילת מים (או שאר משקים המכשירים לקבל טומאה) אינם מקבלים טומאה. ואם הוכשרו — הריהם מקבלים טומאה, כנאמר בהמשך פסוק זה "וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (שם לח), ולמדנו מכאן שהאוכל המקבל טומאה הריהו כ"זרע זרוע אשר יזרע", כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, ובפועל: גרגרי חטה בקליפתה וגרגרי שעורה בקליפתה ועדשים בקליפתן, משמע מכאן שלטומאת אוכלין נחשבות גם הקליפות של השעורים! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] שאמרנו שקליפת השעורים מצטרפת לקבלת הטומאה הרי זה דווקא בשעורים לחות, ואילו הא [זה] שאמרנו שאין קליפת השעורים מצטרפת לקבלת טומאה הרי זה בשעורים יבשות (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

 
שם עברי: עדשה תרבותית   שם באנגלית: Lentil, Daal   שם מדעי:  Lens culinaris - Lens esculenta

שמות נרדפים במקורות: טולפחי, טלפחא


נושא מרכזי:  מהי "קליפת" העדשה?

לריכוז המאמרים שנכתבו על העדשה הקש/י כאן.

להגדרת המונח "קליפת" העדשה יש חשיבות הלכתית הנוגעת למעמדה כ"אוכל" לעניין קבלת טומאה, לעניין שיעור הוצאה בשבת ואיסור מליחת עדשים בשבת משום מבשל (ראו עוד בהרחבה) קיימות שתי חלופות להגדרת הקליפה: א. מעטפת גרגיר העדשה (שרטוט 1). ב. תרמיל העדשים המכיל 1-2 ולפעמים 3 גרגירים (שרטוט 2) ואולי גם הגבעולים. ייתכן וה"קליפה" לפי הגדרה זו כוללת גם את הגבעול משום שהסוברים כך מתארים את הקליפות כ"שרביטין". הצמח השלם נקרא לפני הגדרה ב' גם "שיער" כפי שאנו מוצאים במסכת שבת (פכ"א מ"ג): "... מעבירין מלפני השלחן פירורין פחות מכזית ושער של אפונין ושער של עדשים מפני שהוא מאכל בהמה וכו'". מפרש בעל "תפארת ישראל": "שער שעל אפונין. שרביטין שהקטניות גדלין בה".

המהרש"ם ב"דעת תורה" (ח"ג, סי' שכ"א, סעיף ו') הסתפק מהי הקליפה שעליה מדובר והוכיח מהמשנה בשבת (פ"ז מ"ד): "... המוציא אוכלים כגרוגרת חייב ומצטרפין זה עם זה מפני ששוו בשיעוריהן חוץ מקליפיהן וגרעיניהן ועוקציהן וסובן ומורסנן. רבי יהודה אומר חוץ מקליפי עדשים שמתבשלות עמהן". במסכת שבת (עו ע"ב) פירש רש"י: "שמתבשלות עמהן - לאפוקי קליפה חיצונה שהן גדלות בתוכה, הנושרות בגורן". בישול העדשים מתבצע עם הקליפה הפנימית ולא עם התרמיל. במסכת חולין (קיז ע"ב) פירש רש"י: "... וכן עדשין אותה קליפה שהעדשה חבויה לתוכה שאין מקפידין עליה בשעת זריעה אלא בשעת אכילה(1) ומשום הכי נקט אשר יזרע". גם מדברי רש"י אלו נוכל להסיק שקליפת העדשים היא הפנימית.

מדברי תנא דבי רבי ישמעאל על פי פירוש רש"י (מנחות, ע ע"ב) ניתן להסיק שה"קליפה" היא מעטפת הגרגיר: "והתנא דבי רבי ישמעאל אשר יזרע משמע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה - שאין מקפידין אם קליפתן סובבתן כך הם מצטרפין לטומאה דשומר האוכל מצטרף עמו ומהאי קרא נפקא לן בהעור והרוטב (חולין קיז:)". אין ספק שהקליפה החיצונית, כלומר התרמיל, מפריעה לזריעה ולא ניתן לזרוע עדשים בתוכה. העדשים בדומה לדגניים נזרעו על ידי פיזור דבר האפשרי רק לאחר שהוצאו מהתרמילים. זריעת תרמילים גורמת לנביטת הגרגירים בתוכם וגידול של כמה צמחים יחד. תוס' מתמודד עם האפשרות שזריעה ללא קליפה פנימית תמנע נביטה ולכן כתב לגבי חטה: "חטה בקליפתה - והא דאמר בסוף כתובות (דף קיא:) "חטה שנקברה ערומה הכי קאמר אף כשנקברה ערומה יוצאה בכמה לבושים". מוצאים אנו ב"דרך אמונה" (ביאור ההלכה, הלכות מעשר, פ"ב): "... כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, חטה בקליפתה שעורה בקליפתה ועדשים בקליפתן, ואין הכונה שאי אפשר לזרוע בלי קליפתה דודאי גם אם יזרעו בלא קליפתה יצמח כמו שהוכיחו שם התו' ד"ה חטה אלא שאין דרך בני אדם לטרוח ולקלף רק להוציא לזריעה בקליפתה וכו'".

למסקנה העולה מהדברים יש השלכות קולינריות. בישול העדשים נעשה לאחר קילוף אך גם ללא קילוף ואילו לצורך זריעה "אין מקפידין אם קליפתן סובבתן". בניגוד לבישול הרי שלצורך זריעה לא טורחים לקלף את הקליפה. המהרש"ם (שם) הקשה על הקביעה שקליפת העדשים היא הפנימית מדוע הוסיף רבי יהודה לתיאור העדשים "שמתבשלות עמהן" הרי כך היא דרך הבישול ומיותר לציין זאת. המהרש"ם כתב "אבל יש לדחות וק"ל" מבלי לפרט. לענ"ד כוונתו לכך שהיו שתי שיטות בישול שאחת מהן הייתה לאחר קילוף.

לאור כך שהעדשים מתבשלות עם הקליפה הפנימית מסיק המהרש"ם להלכה שצריך להיזהר "שלא למלוח עדשים מבושלים שבקערה אפילו לאכול מיד, רק מעט מעט בידו כמו בצנון שמטבל ואוכל". האיסור ההלכתי המרכזי במליחה של מאכלים בשבת הוא שמא ייראה הדבר כ"כובש כבשים" כלומר, מכין ירקות כבושים (חמוצים) או מאכלים לשימור, האסור משום שהכבישה נחשבת כפעולת תיקון או בישול. המליחה עשוייה לרכך את קליפת העדשים ולכן היא נאסרה.

הקליפה כ"שרביטין"

בהגדרת ה"קליפה" כ"שרביטין" כלומר הצמח השלם נקט המהרי"ץ (הרב יחיא צאלח) בפסקיו (בארות משה, ח"ב, עמ' קצ"ד). כתב המהרי"ץ בהתייחסו לפירוש רש"י בחולין (קיז): "... דמוכח פשוט דמפרש עדשים בקליפתן קליפת השרביט דומיא דקליפת שעורה בעודה שבולת. וכן יורה על זה לשון "חבויה" דמיירי בשרביט שהם נחבאים שם ולא בקליפה הפנימית הדבוקה בה. דוק. וא"כ אדרבה משם ראיה דסתם קליפה היינו השרביט. וזה מוכרח גם כן ממה שכתב רש"י בשבת שם דלכך נקט רבי יהודה (שבת, פ"ז מ"ד) שמתבשלות עמהן, לאפוקי קליפה חיצונה שהן גדלות בתוכה הנושרות בגורן עכ"ל, הרי דסתם קליפי עדשים היינו שרביטין". באופן זה כתב (בסוגריים) גם הרב מ. י. ברייש בספרו "חלקת יעקב" (ח"א סי' קלז):

"אכן לולא דמסתפינא מתספקנא דכוונת השו"ע, דאין למלוח פולין ועדשים בקליפתן, הכוונה רק עם השרביטין הנקרא "שויטן" זה פירוש של בקליפתן, דלגבי פולין בלי השרביטין מה שייך בקליפתן – ובספר קצות השולחן חלק ו' לידידי הגאון ר' חיים נאה מירושלים ז"ל סי' קכ"ח סע' ב' בהגהות שם כתב לא העתקתי דין זה לפי שאינו מצוי, נראה שהבין כן פירושו של בקליפתן, וצ"ע".

באופן דומה כתב גם בספרו "שו"ת פעולת צדיק" (סי' מ"ח) ש"תרומת הדשן" (לא מצאתי את המקור) אסר למלוח פולים ועדשים שהתבשלו בקליפתם רק כאשר התבשלו ב"קליפת השרביט" שעליהם ולא בקליפת הגרגירים עצמם. הוא מוכיח את טענתו מכך שמפרשים הדגישו את המונח "בקליפתן" ומכאן שבדרך כלל לא בישלו עם קליפה זו אלא רק עם הקליפה הפנימית. דוגמה נוספת אנו מוצאים ב"כף החיים" (סי' שכא ס"ק ו): "... מקום שדרכן לבשל פולין בקליפתן אם שכחו להניח בהם מלח בעת הבישול אסור להניח עליהם מלח בקערה ולהניח לפניהם וכו'". משתמע מדבריו ששיטת הבישול המקובלת הייתה בלי הקליפות. לאור ההבנה שהבישול המקובל היה עם הקליפה הפנימית(2) הרי שבישול ללא קליפות מתייחס לקליפה החיצונית.

"קצות השולחן" (סי' קכח בדי השולחן ס"ק ב) כתב: "ולא העתקתי הדין של איסור מליחת פולין ועדשים שנתבשלו בקליפתן, לפי שאינו מצוי". היו שהסיקו מדבריו שהבין שכוונת האוסרים היא לקליפה החיצונית משום שהבישול בקליפה הפנימית מצוי. כך ניתן להבין גם מהשימוש השכיח במשפט "פולין ועדשים שנתבשלו בקליפתן". לכאורה אין צורך לציין את הקליפה הפנימית שהרי זו צורת הבישול הקבועה. לדעתו הקליפה היא הקליפה החיצונית והאיסור מתייחס למקרה שלא הסירו את הקליפה החיצונית אלא בישלו את העדשים בתוכה ובמצב זה אסור למלוח אותם משום שקליפה זו מתרככת במליחה.

לענ"ד קשה לקבל את העמדה שה"קליפה" היא הקליפה החיצונית מכשתי סיבות: 1. לא סביר שהוציאו לזריעה את העדשים עם השרביט כלומר כאשר הזרעים נתונים עדיין בתוך התרמילים. 2. הגבעולים והתרמילים לא שימשו למאכל אדם אלא למאכל בהמה ואינם מיועדים לבישול כדברי רבי יהודה (שם). נאמר במשנה בשבת (פ"ז מ"ד): "המוציא תבן כמלא פי פרה עצה כמלא פי גמל עמיר כמלא פי טלה עשבים כמלא פי גדי וכו'". נאמר בגמרא (שבת, עו ע"א): "מאי עצה? אמר רב יהודה: תבן של מיני קטנית". פירש הרמב"ם: "עצה, הוא תבן של קטניות כגון הפול והאפונין והתורמוס וכיוצא בהן משאר הזרעונים".

עדשה תרבותית - שיח בפריחה		עדשה תרבותית - גרגירים

Finch-Savage and Leubner-Metzger (2006)

שרטוט 1. חתך רוחב בגרגיר אפונה                                    שרטוט 2. חלקי צמח העדשה    מקור: Kurt Stueber

 

הרחבה

מליחת עדשים בשבת

נושא מליחת עדשים בשבת נידון בהרחבה בספרות הפסיקה כאשר שורש הויכוח הוא בהגדרת המונח "קליפת העדשים". הרקע הכללי לעיסוק בשאלה הוא דברי הרמב"ם בהלכות שבת (פ"ב הל' י'): "... ומותר למלוח ביצה, אבל צנון וכיוצא בו אסור מפני שנראה ככובש כבשים בשבת, והכובש אסור מפני שהוא כמבשל, ומותר לטבל צנון וכיוצא בו במלח ואוכל". בהגהות מיימוניות מובאים דבריו של רבינו שמשון: "וכתב רבינו שמשון שיש ליזהר שלא למלוח בשבת פולין ועדשים שנתבשלו הרבה יחד בקליפתן משום מעבד". דברים אלו מובאים גם בטור (או"ח, הלכות שבת, סי' שכ"א): "אסור למלוח חתיכות צנון ד' או ה' ביחד אלא מטביל כל אחת ואחת לבדה ואוכלה, אבל ביצים מותר למולחן. כתב הרב ר' שמשון שאין למלוח ביחד הרבה פולין ועדשים שנתבשלו בקליפתן. מותר לדוך פלפלין בשבת בקתא של סכין אפילו הרבה ביחד כיון שהוא דרך שינוי". הט"ז (ס"ק ו') הסביר את טעם איסור מליחת העדשים: "... דהם דומים לצנון, פירוש, המלח מרכך הקושי שיש בהם מצד קליפתן ודומה לעיבוד". ה"דעת תורה" הסתפק לאיזו "קליפה" כוונת האיסור, האם לקליפה הפנימית או החיצונית (קשוות התרמיל)? הוא נטה לכך שהכוונה לקליפה הפנימית והוכיח זאת מכמה מקורות. מסיבה זו פסק שאין למלוח עדשים המוגשים בקערה יחד משום שהמליחה מרככת את הקליפה.

(1) לאור העובדה שרש"י (במסכת שבת) סבר שהקליפה היא הפנימית עלינו להניח שכך דעתו גם בפירוש במסכת חולין וא"כ לא ברורה טענתו ש"מקפידים" עליה "בשעת אכילה". אמנם בימינו מקובל, בדרך כלל, לצרוך עדשים קלופות אך עדויות ארכיאלוגיות מצביעות על כך שהן נאכלו עם קליפתן כלומר שלמות. היתרונות בהמנעות מקילוף הם בכך שהקילוף הוא תהליך הדורש עבודה רבה וזמן, במיוחד בשיטות פרימיטיביות. בנוסף לכך הקליפה שימרה את צורת העדשה במהלך בישול ממושך (למשל, בנזיד או מרק). הקליפה מוסיפה סיבים תזונתיים שהיו חלק חשוב מהתזונה בעת העתיקה שהיתה מבוססת על קטניות ודגנים. בימינו מועדפות עדשים קלופות משום שמשך הבישול קצר יותר והמרקם עדין יותר. עלינו להניח שה"הקפדה" שעליה כתב רש"י איננה מבטאת הסרה אוטמטית וקבועה של הקליפה הפנימית אלא התנהגות שמחייבת שיקול דעת בהתאם לנסיבות.
(2) בניגוד לידוע לנו משדה המחקר.

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 

 
כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.