האור שבפילפול / הרב אורי גמסון

חסידות על הדף

סנהדרין כד ע"א

במחשכים הושיבני כמתי עולם אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל.

אם כבר משקיעים זמן בלימוד תורה, מה עדיף: ללמוד הלכות פסוקות, או לעסוק בפילפולים ובחקירות לכאן ולכאן?

שאלה זו יכולה להישאר בגדר שאלה דידקטית בלבד, אבל ניתן גם להפנות אותה לשאלה מהותית בעבודת ה', וכך עושה רבי דובער, האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש (שערי אורה, שער החנוכה כב, ב), על בסיס הגדרה מעניינת זו המופיעה בדברי הסוגיה שלנו.

תלמודה של ארץ ישראל, הוא מסביר, היה ידוע כלימוד שמכוון להגיע להלכה פסוקה, ולכן האור גלוי וידוע בו. הלומד מיד מבין לאן חותרים, ומה המסקנה, ולכן ממילא הוא גם רואה את האור בקצה המנהרה עוד בתחילת הלימוד.

תלמודה של בבל, לעומת זאת, מלא בפילפולים, קושיות וחקירות, ולכן הוא דומה להליכה בחושך. משום שגם אם היה נדמה לאדם שהנה, הוא מצא תשובה על השאלה שעלתה לו, מיד מגיעה קושיה ופורכת את התשובה הראשונה, ושוב מעלימה ממנו את האור שמכוון למטרה.

כך יוצא, שהלומד בדרך הפילפול הבבלי, למעשה מוצא את עצמו רוב הזמן הולך בחשיכה אינטלקטואלית, משום שעד שהוא לא מגיע לאותה תשובה סופית, הוא נמצא בחוסר וודאות, ומצב זה מקביל לחושך.

אם כך מה עדיף? ההגעה לייעד באופן ברור ומיידי, או ההליכה האינסופית בתוך ים הפילפול?

תשובתו של האדמו"ר האמצעי נפלאה.

בדרך הראשונה, של לימוד ההלכה הפסוקה, ישנה מעלה נפלאה, משום שהאדם מגיע אל האור האלוקי, יודע מה נצרך ממנו ומה הוא נדרש לעשות, והרי בסופו של דבר לשם כך נועד הלימוד, להביא לידי מעשה.

אבל מאידך, גם בדרך הפילפול ישנה מעלה נפלאה, משום שאחת ממטרות הלימוד היא לחבר את השכל האנושי עם החכמה האלוקית, ובאופן שבו האדם הופך שוב ושוב בכל פינה בשכלו, ומחפש בכל פרט ופרט את האור האלוקי, יוצא לבסוף שלכל חלק מהשכל שלו הגיע הדיון האלוקי, כך שכל כולו מחובר אל הרעיון האלוקי.

כשלבסוף הוא מגיע אל המסקנה, אל האור, כל אותן פינות פתאום מאירות באור של חיבור לרעיון האלוקי, ואז יוצא שהכיבוש השכלי הושלם במלואו.