בולשת / יעקב מאיר

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

המשנה בדף ע. אומרת 'בולשת שנכנסה לעיר, בשעת שלום חביות פתוחות אסורות, סתומות מותרות. בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך'. משנתנו מעידה על מציאות החיים היומיומית בארץ ישראל, בה צבאות היו מגיעים ונכנסים לתוך העיר. כניסתו האלימה של הצבא הזר מצריכה התמודדות הלכתית, הרי אם יגעו החיילים הגויים ביין יהפוך היין לנסך. לכן קובעת המשנה כלל המעיד על היכרותה הקרובה עם מנהגיהם של חיילי הצבא הזר. בשעת שלום נוהגים חיילי הצבא ליטול מתוך חביות יין פתוחות, ואם יקחו מחביות סתומות מן הסתם לא יטרחו לסגרן, לכן חביות פתוחות נאסרות ואילו החתומות – מותרות. אך בשעת מלחמה 'אין פנאי לנסך', הבהלה גדולה ולחייל אין זמן לשקוע לא בטקסים דתיים ואף לא בשתיה לשכרה.

מול משנה זו מביאה הגמרא משנה מכתובות 'ורמינהי עיר שכבשוה כרקום כל כהנות שבתוכה פסולות'. גם משנה זו מעידה על היכרות מעמיקה עם מנהגי הצבא הזר, האונס ללא הבחנה את הנשים הנמצאות בעיר הנכבשת. לכן הכהנות הנמצאות בעיר שנכבשה פסולות. אך כאן מתעוררת קושיה – מדוע הנשים פסולות אך היין מותר? על כך עונה רב מרי 'לנסך אין פנאי, לבעול יש פנאי'. גם רב מרי מכיר היטב את מנהגיהם של חיילי הצבא הזר הנכנסים לעיר בזמן מלחמה. חיילים אלו מוצאים זמן לבעול את הנשים, אך אין להם פניות מספקת לשתות ולנסך ולכן היין מותר.

ארץ ישראל היא ארץ ידועת קרבות וצבאות, אך מהיכן יודע רב מרי, איש בבל, על נוהגו של הצבא הכובש? הרי הרומאים לא הגיעו לבבל ורב מרי לא יכול היה לדעת על מנהגיהם המדויקים של החיילים הרומאים אלא מפי שמועות רחוקות.

רב מרי חי בבבל, בדור החמישי של האמוראים ובמספר מקומות בש"ס חלק על רב זביד ראש ישיבת נהרדעא. הוא ודאי לא הכיר את זוועות כיבושי הרומאים, אך יתכן שהוא הכיר כיבוש אחר. באגרת רב שרירא גאון מוזכר המעשה הבא – 'ובשנת תק"ע [259 לספירה למניינם] אתא פאפא בר נצר ואחרבא לנהרדעא' פפא בר נצר הוא שמו הארמי של אודינת מלך תדמור - אותה ממלכה קצרת ימים ומסתורית שקרנה עלתה לשנים ספורות ונשלטה בידי המלך אודינת והמלכה זינוביה. הם ביקשו לעצמם תהילה כתהילת הרומאים ויצאו למסעות כיבוש ברחבי בבל בהם החריבו בין השאר את נהרדעא וגרמו לחכמיה להתפזר ברחבי בבל. יתכן מאוד שכאשר רב מרי מפרש 'לבעול אין פנאי, לנסך יש פנאי' עומדות בראשו תמונות האימה מכיבושיהם החפוזים של התדמוריים שהחריבו את ישיבתו במאה הרביעית לספירה.