למי הייתה מצווה למות?

הרב דב קדרון

זבחים צט ע"ב

רבי שמעון מסביר שקורבן "שלמים" נקרא כך, כי מותר לאדם להביאו רק כאשר הוא שלם, כלומר שלם בדעתו, בשמחה, ולא כאשר הוא בצער, בזמן אנינות.

דברים אלו נכונים לגבי אנשים רגילים, אבל אנשי מעלה, שמוחם שליט על ליבם, ואינם מושפעים מהוויות העולם, אינם בכלל זה, משום כך מותר לכהן הגדול להקריב קורבנות גם באנינות, כי הוא מצוי בדרגה רוחנית נעלה ובשלמות כל הזמן.

על פי זה מובא בספר פרדס יוסף (בראשית - הערות פרק יח הערה א) ביאור למדרש (דב"ר ט,א) על הפסוק שנאמר למשה רבנו ע"ה (דברים לא,יד): "הן קרבו ימיך למות", בקשר לזה אומר המדרש: "הלכה, אדם מישראל מי שמתו מוטל לפניו אם מותר לו להתפלל, כך שנו חכמים שפטור מקריאת שמע ותפילה, ולמה כי כיון שרואה צרתו לפניו מובלגת", ופירש במתנות כהונה: מובלגת, מרוחקת ומופלגת וטרודה, עיין שם, ולכאורה לא מובן מה הקשר בין עניין זה לבין "הן קרבו ימיך למות".

אך הרמ"ע מפאנו בספר עשרה מאמרות (מאמר חקור דין ח"ב פי"ג) כתב שנאמר למשה (דברים לב,מט): "עלה אל הר העברים וגו' ומות שם", צווי ממש על המיתה לרצונו, כלומר שלמשה הייתה מצוה שלא הייתה לשום אדם, לקיים מצות עשה של הקב"ה שפקד עליו: "ומות שם", ובשעה שאמר לו: "עלה אל הר העברים הזה", ציווה עליו לקיים מצות מיתה, ולכאורה משה שידע שעומד למות, צריך להיות דינו כאונן שפטור ממצות, לכן אומר המדרש שאונן פטור ממצוות כי דעתו מוסחת, אבל מיתת משה הייתה בבחינת קרבן, ומשה שקיים מצות "ומות שם", היה הכהן גדול שהקריב נפשו, וכהן גדול מקריב גם באנינות, כי הוא תמיד שלם.