שמחה היא תנאי מקדים במקדש

הרב דב קדרון

זבחים ק ע"א

קורבן "שלמים" קרוי כך, כי רק אדם שהוא שלם מבחינה נפשית, במצב של שמחה, יכול להביא אותו. על כך כותב רש"ר הירש זצ"ל (ויקרא ג,א) ששלמים נובעים מהרגשת האדם שאין הוא חסר דבר בעולמו. ומכאן ההלכה, ש"אונן אינו משלח קרבנותיו": ביום שמת קרובו של אדם (בעל ואשה, אב ואם, בן ובת, אח ואחות), הרי הוא קרוי "אונן" בצערו; ביום זה אל יבוא קרבנו לבית המקדש. הלכה זו נאמרה תחילה ביחס לשלמים: "שלמים - כשהוא שלם מביא ואינו מביא כשהוא אונן"; אך היא נוהגת גם בשאר קרבנות; והיא אמורה גם בקרבן פסח, אם המקריב הוא אונן בחצות; שהרי זו השעה שנתחייב בה להקריב את הפסח. קרבן שלמים מבטא הרגשת שלום - וכל עצמו נובע ממנה; אך הרגשה זו לא תחסר גם בשאר קרבנות: "שלמים קרבנו - כל קרבנות שהוא מביא כשהוא שלם הוא מביא ואינו מביא כשהוא אונן". אין לבוא אל שער המקדש בלב קרוע; ורק אדם שהוא שלם עם גורלו ימצא את הדרך לקירבת ה'.

לנחם אבלים וכואבים ולהקל על ייסוריהם - דתות אחרות רואות בכך את שיא הצלחת שליחותם; אך במקדש ה' זה תנאי קודם של פעילותו. כי לא בא המקדש לנחם על כאב; אלא הוא נותן לאדם עוז ותעצומות לעבוד את ה' בשמחה. השמחה שרויה במקדש, ואדם ישאב בו אומץ ותושיה. שכן מקדש ה' הוא משכן עדות תורתו.

יש להוסיף על דבריו שגם קורבנות חטאת ואשם, שבאים לכפר, אינם באים אם האדם המביאם אינו מצוי בשלימות ושמחה, כי מצוות התשובה, כמו כל מצוות התורה, צריכה להיעשות מתוך הרגשת שמחה והתעלות.