אונן באכילת קדשים - עבודת קודש או ברכת ה'?
מאי טעמא? במחשבה נוספת
תלמוד גשר לחיים, הרב צוריאל ווינר
זבחים צט ע"ב
נושא הלימוד:
נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון האם אונן (מי שמת לו קרוב באותו יום) רשאי לאכול קדשים בלילה שלאחר המיתה והקבורה.
רבי יהודה – אסור באכילה מדין תורה.
רבי שמעון – מותר באכילה בלילה לפי דין תורה.
שאלות תג"ל:
מדוע, לפי רבי שמעון, מותר לאונן לאכול בלילה, אף שלא היה ראוי להקרבה ביום?
מהי הסברא שמאחורי שתי הדיעות במחלוקת?
הסבר בדרך תג"ל:
המחלוקת תלויה בשאלה: מה מהות אכילת קדשים?
- רבי יהודה סובר שאכילת בשר הקרבן היא המשך של עבודת הקודש – חלק ממערכת ההקרבה, ולכן תלויה בראוי להקריב. ביום המיתה והקבורה – האונן פסול להקרבה, ולכן גם בלילה הוא פסול לאכילת הקרבן.
- רבי שמעון סובר שאכילת קדשים היא מימד נפרד מההקרבה. זו ברכת ה' לאדם, נתינה מכוונת של הקודש להנות ממנו, לאוכלו ולשמוח בו, ולכן אין צורך שתהיה תלויה בראוי להקרבה. בלילה – כאשר הסתיים יום האנינות – האונן שוב כשיר לאכול.
שאלה למחשבה עכשווית:
איך אתה תופס את האכילה בעבודת ה'? האם זו פעולה של קודש – או שהיא מבטאת הודיה, שמחה וקשר של שפע וברכה מה'?
