חולקים ואוכלים  קדשים - עבודת הקודש וברכת ה' 

נושא הלימוד:
המשנה קובעת כלל שחולקים בשר קדשים רק למי ש“ראוי לעבודה”. טבול יום ומחוסר כיפורים ואונן שאינם ראויים לעבודה - אינם חולקים לאכול.  אך המשנה עצמה סותרת את  הכלל!  בעלי מום חולקים אף שאינם ראויים להקריב.

 

שאלות תג"ל:
מהו היחס העקרוני בין חלוקה לאכילה לבין ההקרבה? איך אפשר ליישב את הסתירה במשנה?

 

הסבר בדרך תג"ל:
בחלוקת בשר קדשים ישנם שתי זוויות ראייה הפוכות - ושתיהן תקפות, בבחינת "אלו ואלו דברי א-להים חיים".
מצד אחד — חלוקת האוכל היא חלק מעבודת הקרבן, המשך של עולם הקודש, ולכן תלויה בשייכות להקרבה. בלי שייכות להקרבה, אין חלוקה של בשר הקרבן.
מצד שני — חלוקה היא  ביטוי לחסד ה' לאדם, לברכה שבקרבן לאדם, ואינה תלויה בכשירות לעבודה.
המשנה בחרה בסגנון "פרובוקטיבי" של סתירה גלויה כד לבטא מורכבות זו.  דין בעל מום מבטא את המימד השני: אף שאינו עובד, הוא שייך לברכת הקרבן ולכן חולק.
דיניהם של טבול יום מחוסר כיפורים ואונן מבטא את המימד הראשון: כל עוד אינם ראויים בפועל להקרבה - אינם חולקים.

 

לסיכום:
חלוקת בשר קדשים לאכילה אינה נתפסת כמושג אחד:
לעיתים היא המשך של הקודש, ולעיתים — ברכה לאדם.

 

שאלה למחשבה: 
למה בחרו חכמים בטבול יום, מחוסר כיפורים ואונן לבטא את המימד של חלוקה כהמשך לעבודת הקודש  ולעומת זאת בחרו בבעל מום לבטא את נמימד של ברכת ה'?