תיקון כשלון ציבורי חייב להיות גלוי

הרב דב קדרון

זבחים קה ע"ב

פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים הם קורבנות ציבור או קורבן החטאת של הכהן הגדול, והם נשרפים דווקא מחוץ לעיר, במקום פתוח. לעומת זאת כאשר קורבנות אחרים נפסלים הם נשרפים בתוך העזרה, בבית המקדש.

השריפה של הפרים והשעירים היא חלק מתהליך ההקרבה שלהם כקורבן חטאת, והיא מבטאת את ביעור החטא מן העולם. לעומת זאת השריפה של הקודשים הפסולים היא תיקון של טעות פרטית במקרה של קורבן שנפסל.

המיקום השונה של שני סוגי השריפות יכול ללמד אותנו הבדל עקרוני בקשר לפרסום חטאים:

הטעות של היחיד – נשארת בפנים: כשאדם פרטי טועה בקורבן שלו, הוא מתמודד עם זה בפנים. החברה לא צריכה לדעת או לסבול מזה.

לעומת זאת הטעות של המנהיג או של הציבור נשרפת בחוץ: "פר הכהן המשיח" או "פר העלם דבר של ציבור" נשרפים מחוץ לירושלים בפרהסיה.

ככל שאדם נמצא במעמד גבוה יותר (כהן גדול, ציבור), הטעויות שלו אינן פריווילגיה פרטית. הן יוצאות החוצה. המנהיג חייב שקיפות. אם משהו לא בסדר בהנהגה, שורפים את זה בחוץ, לעיני כל, כי לאחריות ציבורית אין "חדר לפנים מחדר". הכישלון של המנהיג, או של הציבור, הוא נחלת הכלל, ותיקונו חייב להיות גלוי.