לכוון את הלחם לתודה / הרב אורי גמסון

חסידות על הדף

מנחות פ ע"א

לחם לגלל תודה ואין תודה לגלל לחם.

יש לעיתים שני אנשים שיעשו אותה פעולה בדיוק, אבל במהותן יהיו אלו שתי פעולות הופכיות לחלוטין. פעולה אחת תהיה רצויה ומקובלת למעלה, ואילו השניה תהיה דחויה ולא מקובלת.

על שני הפנים של אותה הפעולה מדבר רבי יעקב יצחק הלוי הורוויץ, ה'חוזה מלובלין' (זכרון זאת, תזריע ד"ה "נשכח"), כשהוא מביא את דברי הגמרא הללו לדייק מהם את הרעיון.

את דרשתו הוא פותח מציטוט שמופיע בספר יצירה (ב, ד) "אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע", ומסביר שהענג והנגע מורכבים מאותן האותיות, מפני שהם יכולים אכן להיות, במופעם החיצוני, אותו הדבר, אלא שפעולה אחת – תוכנה יגרום ענג ונחת רוח למעלה, ואילו פעולה שניה – תוכנה יגרום לתחושת נגע ומיאוס למעלה.

מתי דבר כזה יכול לקרות?

הוא מסביר שיכול להיות אדם, שיראה כלפי חוץ כעובד השם גמור. הוא יעשה את כל מה שעובד השם עושה, ואולי אף יתמיד יותר מהראוי לו, ועם כל זה עבודתו תהיה בבחינת נגע, ומדוע? מפני שכל כוונת העבודה שהוא עושה היא בכדי לזכות לטובות הנאה, ולא לשם שמים.

בנקודה זו הוא כותב ששמע בדרך הלצה ממורו ורבו, רבי שמעלקא מניקלשבורג, כי פירושו הפנימי של משפט זה שמופיע בסוגייתנו, גם מכוון לנקודה הזו.

לחם גלל, מסביר רבי שמעלקא, רומז לאכילתו של הלחם, שאמורה להוביל את האדם ל'תודה', היינו לתפילה והודיה להשם יתברך. משום שעובד השם אוכל כשכוונתו היחידה היא בכדי שיהיה לו כח לעבוד את השם בכחה של האכילה הזו.

אולם, יכול להיות שיהיה אדם אחר שכל מטרת התודה שלו היא בשביל לקבל לחם גלל. כל הסיבה שהוא מתפלל ועובד את השם, היא בכדי שהשם יגמול לו על כך בטובות הנאה – לחם גלל.

כך ששני האנשים הללו עושים את אותן הפעולות, הם מתפללים, וגם אוכלים. אלא שתוכנן של פעולותיו של האחד, אינן תוכנן של פעולותיו של השני.

לכן, באה הגמרא ללמד אותנו דיני הנהגה ראויה, ואומרת: "לחם גלל – תודה", האכילה שמובילה לתפילת התודה, זוהי ההנהגה הראויה. "ואין תורה – לחם גלל", אולם תפילה שמטרתה היא רק להגיע לכדי לחם גלל, זוהי לא הנהגה ראויה.

התפקיד המוטל עלינו הוא לכוון את פעולותינו כך שלא רק יראו נכון וטוב, אלא שגם יכילו את המהות והתוכן שיגרמו למעלה נחת וענג.