סכנת הרשתות החברתיות / רפי זברגר

מנחות מ  ע''א
 

הקדמה

אנו ממשיכים לעסוק בענייני ציצית, והפעם דין ציצית בבגד של פשתן. השאלה המרכזית בסוגיא זו נסבה על דין כלאי צמר ופשתים (ציצית עשויה מצמר).
הגמרא במסכת יבמות (ד.) לומדת את הכלל שעשה דוחה לא תעשה מן הסמיכות "לא תלבש שעטנז... גדילים תעשה לך" (דברים כב, יא). סמיכות זו מלמדת כי מצוות ציצית בבגד פשתים דוחה את איסור שעטנז שיש בה (פתילי צמר על בגד פשתן), ומכאן שכל מצוות עשה דוחה מצוות לא תעשה.
גמרתנו מביאה מחלוקת תנאים האם כולם דורשים סמוכים אלו או לא. 

הנושא

תנו רבנן: סדין בציצית - בית שמאי פוטרין, ובית הלל  מחייבין, והלכה כדברי בית הלל.

מחלוקת בית שמאי ובית הלל האם דורשים את הסמוכים דלעיל. בית שמאי אינם דורשים סמוכים ולכן הם פוטרים בגד פשתן מציצית, ובית הלל אשר דורשים את הסמוכים הנ''ל, מחייבים להטיל ציצית בבגד פשתן, וקובעת הגמרא כי הלכה כבית הלל.

אמר רבי אליעזר בן רבי צדוק: והלא כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין!

ישנם שני הסברים בדעת רבי אליעזר (רש''י). להסבר הראשון רבי אליעזר חולק על בית הלל ועל פסק הגמרא. הוא הסיק מתמיהת אנשי ירושלים שאין להטיל ציצית בבגד פשתן, וזאת בניגוד לדעת בית הלל. לפירוש השני רבי אליעזר חולק על בית שמאי שלדעתם אין להטיל ציצית על בגד פשתן, ואם בכל אופן הטיל ציצית עבר על איסור כלאיים. ומכך שאנשי ירושלים ''רק'' תמהים אנו למדים שאין ממש איסור כלאיים (שאם אמנם היה איסור היו צריכים לומר בפה מלא שאסור ולא רק לתמוה) בניגוד לבית שמאי.

אמר רבי: אם כן למה אסרוה? לפי שאין בקיאין.

רבי ''מגשר'' בין תמיהת אנשי ירושלים לדעת בית הלל שהלכה כמותם. הוא מסביר כי גם אנשי ירושלים מסכימים לדעת בית הלל ומחייבים להטיל ציצית בבגד פשתן, אך כיוון שיש חשש שאנשים לא יבינו כי זהו היתר מיוחד לציצית בלבד, ויבואו חס וחלילה ללבוש כלאיים גם בבגדים אחרים, לכן גזרו בירושלים שלא להטיל ציצית בבגד פשתן.

אמר ליה רבא בר רב חנא לרבא: ולרמו בי עשרה ונפקו לשוקא ומפרסמא למילתא.

רבא בן רב חנא מקשה לרבא על ההסבר של רבי, ושואל אם כל החשש הוא מההבנות המוטעות של אנשי ירושלים, מדוע לא לקחו עשרה אנשים לשוק עם ציציות בבגדי פשתן, ובכך יפרסמו כי זהו רק היתר מיוחד לציצית ולא לכל שאר הבגדים? ואם אמנם היו נוהגים כך, לא היה צורך לגזור את הגזירה בכל ירושלים.

כל שכן דמתמהו עילון

רבא עונה לרבא בן חנא וקובע כי אם אמנם יעשו כמו שהוצע, הרי תמיהת אנשי ירושלים תהיה עוד יותר גדולה והם יחשבו: כיצד זה אנשים (רציניים) עוברים על איסור כלאי הבגד, שהרי תושבי ירושלים (או חלקם) אינם מכירים את הלימוד המיוחד המתיר כלאיים בציצית.

ולידרשא בפירקא

עונה רבא בן חנא, כי אפשר להעביר שיעור כללי בירושלים על הנושא, ובכך להבהיר לכולם את ההיתר המיוחד של כלאיים בציצית. מכוח קושיא זו יורדים מההסבר הקודם ועוברים להסבר חדש בפירוש דברי רבי (לשיטת בית הלל):

גזירה משום קלא אילן

חוסר בקיאות של אנשי ירושלים, היתה בקושי ההבדלה בין תכלת לקלא אילן הדומה לתכלת. על אף היות הקלא אילן דומה לתכלת, לא יוצאים בה ידי חובת תכלת בציצית. עקב חשש זה גזרו בירושלים שלא להטיל ציצית בבגד פשתן.  

ולא יהא אלא לבן

מקשה הגמרא על הסבר זה, וכי מה הבעיה עם קלא אילן? אפילו אם לא יצאו חובת תכלת בקלא אילן, אזי נגדירו כצבע לבן והרי למדנו לעיל (ל''ח:) כי אם אין תכלת ניתן לצאת ידי חובת ציצית גם אם הוא בצבע לבן, ולכן שוב לא ברורה סיבת גזירת חכמים בירושלים שלא להטיל ציצית בבגד פשתן.  

כיון דאפשר במינן – לא, כדריש לקיש

עונה הגמרא כי הכלל שעשה דוחה לא תעשה (ציצית דוחה איסור כלאים) הוא רק אם אין אפשרות לקיים את העשה מבלי לדחות את הלאו, אך אם אפשר לקיים את העשה מבלי לדחות את הלאו יש לקיים באופן הזה. לכן אצלנו, ניתן להטיל ציצית מפשתן על בגד פשתן וכך לא יעברו על איסור כלאים, ולכן גזרו בירושלים שלא להטיל ציצית צמר על בגד פשתן, מחשש שמא יטעו ויטילו ציצית מקלא אילן וזה כאמור נאסר. עיקרון זה קבע ריש לקיש כפי שמייד מצטטת הגמרא.

דאמר ריש לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם – מוטב, ואם לאו - יבוא עשה וידחה את לא תעשה.

ריש לקיש פסק כאמור שלמרות שמותר אין חובה. אם נוכל לקיים את העשה מבלי לדחות את הלאו חייבים לבצע בדרך זו. רק אם אי אפשר, נשתמש בכלל של ''עשה דוחה לא תעשה''. לכן, אם משתמש בתכלת אמיתי ומבקש לקיים מצווה של ציצית בבגד פשתן מותר. אך אם משתמש בקלא אילן שזהו בעצם כמו להשתמש בציצית לבנה, הדבר נאסר כאמור.

מהו המסר?

• רשתות חברתיות של היום בהחלט מחליפות את האפשרויות המוצגות בגמרא (רק לאוכלוסייה המשתמשת בהן). בזמן הגמרא היו צריכים ''להוציא עשרה אנשים לשוק'' כדי להוכיח ולהציג דעה או השקפה מסוימת. לעומת זאת היום, באמצעות הכלים הדיגיטליים הקיימים, אפשר תוך מספר דקות קטן להציג ולפרסם כמעט כל דבר, לטוב, ולצערנו גם לפחות טוב. הכלים הללו מחייבים מחשבה קודמת זהירה ומדודה, ומשנה זהירות בשימושם.  
• דחיית הגמרא לאפשרות פרסום כזה (עשרה אנשים בשוק) בכך שהיא תגרום תמיהה (ואולי זלזול) באותם אנשים. שהרי מיד יפרשו התנהגות זו באופן שלילי, ויאמרו כי אנשים אלו עוברים על איסור כלאיים, למרות שכאמור יש היתר כדעת בית הלל. תרגום שלילי של אנשים מוכר וידוע לצערנו גם היום. חלק מהאנשים אינם מחפשים כיצד לסנגר על אנשים והתנהגויות, אלא לפרשן באופן שלילי. גם תכונה זו מחייבת משנה זהירות בכל פרסום, אפילו פרסום חיובי שיכול בקלות להיהפך לשלילי (מכונה ''אבק לשון הרע'').
• 'הלכת ריש לקיש' מלמדת אותנו שלא לרוץ ולבצע כל דבר מותר. שכן אם היתר זה סותר משהו אחר, למרות שלפי הכללים ההיתר גובר על האיסור, עדיף לבצע את שניהם בהיתר, מבלי לעבור על האיסור. 

המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]