זהות יהודית מבוססת על שייכות לכלל

הרב דב קדרון

זבחים קיד ע"א

היו תקופות קצרות שבהן עם ישראל היה בארץ ישראל והיה מותר לכל אדם להקריב קורבנות בבמה פרטית, אבל גם אז קורבן פסח חייב היה להיות קרב בבמה הציבורית, כמו שפוסק הרמב"ם (קרבן פסח א,ג):

אף בשעת היתר הבמות לא היו מקריבין את הפסח בבמת יחיד, וכל המקריב את הפסח בבמת יחיד לוקה, שנאמר לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך, מפי השמועה למדו שזו אזהרה לשוחט בבמת יחיד אפילו בשעת היתר הבמות.

רש"ר הירש זצ"ל (דברים טז,ה) מסביר שזהו עניין של הגדרת הזהות היהודית ככללית ולא כפרטית, שהרי כבר נאמר בתורה שאסור להקריב שום קרבן מחוץ למקום הנבחר, ועם זאת היה צורך לחזור בפירוש על האיסור הזה ביחס לקרבן הפסח. זאת משום שהפסח הוא הקורבן המכונן את הבית ואת המשפחה - "שה לבית - אבות שה לבית", והפסח הראשון, במצרים, נעשה בכל בית, והמזוזות והמשקוף של הבית מילאו את מקום המזבח. משום כך יותר מאשר בכל קרבן אחר היה צורך לומר בפירוש שגם אחרי ביטול הריכוזיות בארץ, לא ייעשה הפסח בעירו של כל אדם, אלא רק במעון ה' שבמקדש המרכזי. על ידי כך נוסף סעיף חשוב במשפט הפסח המכונן את האומה היהודית: כל אדם חייב לכלול את עצמו ואת ביתו במסגרת הכלל של ההתקשרות הלאומית על יסוד מקדש התורה, ורק אחר כך יכיר בשמחה את ערך ביתו שלו. וחשיבות יתרה נודעת לכך דווקא בקרבן הפסח, ולפיכך אפילו "בשעת היתר הבמות" היה מותר לעשות את הפסח רק במקום המרכזי של האומה, כי הזהות היהודית נובעת מהשייכות לכלל.