להזדרז להעלות עולה / הרב אורי גמסון

חסידות על הדף

מנחות קי ע"א

אמר ריש לקיש, מאי דכתיב: זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם? כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם.

לומדים תורה ומקיימים מצוות. ברוך השם. מה עוד צריך לעשות? הרי העיקר הוא המעשה, אז עושים, האם צריך יותר מזה?
 

מסתבר שאכן כך.

תשובה יסודית שמורה את דרכו של כל עובד השם בדרך העולה בית א-ל, מעניק רבינו הגדול ה'מגיד ממעזריטש' (תורת המגיד, צו ד"ה "צו את אהרן ואת בניו לאמר"), על בסיס דרשה זו המופיעה בסוף מסכת מנחות.

אל הדרשה הזו הוא מגיע מתוך דביו של רש"י על הפסוק (ויקרא ו, ב) "צו את אהרן ואת בניו לאמר" – "אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס", ושואל שאלה פשוטה: וכי איזה חסרון כיס יש דווקא בעבודת התמיד, הרי לכאורה יש יותר חסרון כיס בקרבנות המוסף שעולים על קרבנות התמיד, אם כך מדוע דווקא ביחס לקרבנות התמיד נאמר "צו"?

על כך עונה המגיד מתוך הכלל המופיע בסוגייתנו, ומסביר שכאשר התורה מזרזת את בני אהרן, היא מזרזת אותם דווקא במקום שבו הקרבן הוא נטו קרבן עולה, ולא סתם עולה, אלא עולה כזו שהיא "מוקדה על המזבח", ומיהו המזבח?

התשובה לזה, מסביר המגיד, נמצאת במדרש (בראשית רבה יד, ח) שאומר כי האדם נברא ממקום המזבח, ולכן הוא משול למזבח.

זאת אומרת, שהאדם נדרש דווקא לתורת עולה, תורה כזו שכל הזמן יוקדת בליבו, וכל הזמן שואפת למעלה, ללא שהיא מביטה שוב למטה לכיוון החומר שעוטף את המציאות.

זו הסיבה שדווקא במקום כזה נדרש האדם להשקעה יוצאת דופן, השקעה שלוקחת ממנו את כל כוחות הנפש ואת כל כוחות הרגש ומשקיעה אותם בעבודת השם בלבד.

במקום הזה, יכול האדם להביט רגע למטה, לעולם החומרי, ולחשוב לעצמו שאם הוא אכן ישקיע את כל כולו בצורה כזו בעבודת השם, הרי שהוא יגיע לכדי חסרון כיס, משום שהעולם החומרי דורש את שלו, והוא הרי תפוס כולו בעולמות הרוח, ללא שהוא יכול להשקיע זמן בעולם החומר.

לכן טורחת התורה ואומרת לו: "צו" – הזדרז וחלץ חושים למען עבודת השם שתתפוס את כל מהותך, ותבעיר אותך באש העולה, ללא חשבונות וללא מחשבות חוץ – נטו לעבודת השם.