הדרן למסכת זבחים

הרב יוסף סלוטניק

אחת השאלות היסודיות בהבנת עבודת הקרבנות היא: מתי בדיוק מתרחשת הכפרה? האם ברגע זריקת הדם על המזבח, בשעת הקטרת האימורים, או אולי דווקא כאשר הכוהנים אוכלים מן הבשר?

שאלה זו איננה טכנית בלבד. היא נוגעת לשורש התפיסה של הקרבן: מתי שיא ההקרבה ומתי מתממשת מטרת הקרבת הקרבן. בקצירת האומר: אין לשאלה זו הכרעה חד־משמעית! חלקים שונים במסכת זבחים מדגישים את האפשרות האחת, בעוד מקורות אחרים נוטים להדגיש את האפשרות השנייה.

חוסר הבהירות איננו תוצר של דרשות חז״ל בלבד; הוא מצוי כבר בפשוטי המקראות. מחד גיסא, התורה חוזרת פעמים רבות על הביטוי "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה׳", ביטוי שממקם את מוקד ההקרבה בהקטרת הקרבן או חלקים ממנו על גבי המזבח, כמעשה של נתינה העולה כלפי מעלה.

ומאידך גיסא, ישנם מקראות שבהם המוקד עובר במובהק אל הדם, ובפרט אל זריקתו על המזבח. כך, בפרשת אמור, התורה אוסרת אכילת דם דווקא משום ייעודו הייחודי:

כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר. עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם. (ויקרא יז, יא–יב)

כאן הדם אינו רק רכיב טכני בעבודת הקרבן, אלא לב־ליבה של הכפרה עצמה. קביעה זו אינה עיונית בלבד, אלא מתורגמת להלכה ממשית. כך, הגמרא קובעת (זבחים יג ע״א) שארבע העבודות המובילות לזריקת הדם – שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה – הן עבודות המעכבות את הכפרה, בעוד שעבודות הנעשות לאחר זריקת הדם, כגון שפיכת שיירי הדם על יסוד המזבח והקטרת האימורים, אינן מעכבות אותה.

מן ההלכות הללו עולה תמונה ברורה: נקודת השיא של הקרבת הקרבן, הרגע שבו הקרבן מכפר, היא רגע זריקת הדם על גבי המזבח. זהו רגע הנתינה המוחלטת, "הנפש" ניתנת על גבי המזבח, והרגע שבו מתרחשת כפרת האדם וטהרתו מן העבירה שבידו. אמנם אין זה סוף התהליך, אך זהו הרגע המכונן שבו מתבצעת פעולת הכפרה עצמה.

אולם תמונה זו איננה ממצה את מכלול המקורות, ומנגד מצויים מקורות רבים המושכים לכיוון אחר, ורואים את שיא הקרבת הקרבן דווקא במה שקורה לבשר לאחר זריקת הדם. שריפתו על המזבח, חלוקתו בין המזבח לכהנים, ולעיתים אף בין המזבח, הכהנים והבעלים.

תפיסה זו עולה כבר מן המשנה עצמה:

העולה – דמה מתיר את בשרה למזבח ועורה לכהנים;

עולת העוף – דמה מתיר את בשרה למזבח;

חטאת העוף – דמה מתיר את בשרה לכהנים;

פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים – דמן מתיר את אימוריהן ליקרב.

רבי שמעון אומר: כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים – אין חייבין עליו משום פיגול.

(משנה זבחים ד, ד)

אמנם מטרת המשנה היא לקבוע על אילו חלקים מן הקרבן שחלה בהם מחשבת פיגול חייבים כרת – אך הלשון שבה היא משתמשת משמעותית: "דמה מתיר". הדם איננו מתואר כאן כמעשה שיא, אלא כפעולה המתירה שלב אחר שלב: הקטרה, אכילה, חלוקה. זריקת הדם היא תנאי, אך היא משרתת את הפעולה הבאה אחריה.

בכיוון זה הולכת אף אמירה נועזת יותר, המופיעה בכמה סוגיות (למשל פסחים נט ע״א) ונפסקה להלכה ברמב״ם: "הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים". אמירה זו ממקדת את הכפרה דווקא בסיום התהליך, בזמן האכילה של הקרבן על ידי הכהנים, ובבירור אינה מצביעה על רגע זריקת הדם כרגע השיא היחיד.

דומה ואין מנוס מלומר שהקרבת הקרבן הוא תהליך בעל שני רגעי שיא שונים. רגע אחד בזמן הזאת הדם והאחר בזמן אכילת הבשר (ע"י המזבח והאדם).

מוקד כפול זה, של הדם והבשר, בא לידי ביטוי חריף במיוחד בסוגיות הפיגול, הנידונות בהרחבה בפרקים השני והשלישי של מסכת זבחים. תמצית ההלכה היא שאם כהן חושב, בזמן אחת מארבע עבודות היסוד (שחיטה, קבלה, הולכה או זריקה), שהוא עתיד לזרוק את הדם, להקטיר את האימורים או לאכול את הבשר חוץ למקומם או חוץ לזמנם – הקרבן נפסל כפיגול. בכך נפגשים שני מוקדי הקרבן – הדם והבשר – כיעדים של מחשבה הפוסלת את הקרבן.

הקרבן נפסל לא משום פגם במעשה, אלא משום עיוות הכוונה ביחס לאחד משני מוקדי ההשלמה שלו. העובדה שמחשבת הפיגול ממוקדת הן בדם והן בבשר מלמדת כי הקרבת הקרבן איננה רגע חד־פעמי בלבד, אלא מבנה מורכב של כפרה ונתינה, נפש ומעשה, מזבח ואדם.

ישנן דרכים שונות לעמוד על הצורך במוקד הכפול שבעבודת הקרבנות, אולם אבחר להאיר את הדברים מתוך דברי רש״י על התורה, תוך הדגשה שהדיון שלהלן אולי מתאים יותר לקרבנות חטאת ואשם, שבהם מושג הכפרה מפורש ומרכזי. עם זאת, נראה שממד זה של כפרה ותיקון אינו מוגבל אליהם בלבד, ויש לו הדים משמעותיים גם בקרבנות עולה, ואולי אף בקרבנות שלמים ותודה.

רש״י, בפירושו לפסוק המתאר את הדם ככלי הכפרה (ויקרא יז, יא), כותב:

"כי נפש הבשר" – של כל בריה בדם היא תלויה, ולפיכך נתתיו על המזבח לכפר על נפש האדם; תבוא נפש ותכפר על הנפש.

לדברי רש״י, נפש האדם החוטא נפגמת ומזדהמת על ידי החטא, ותפקיד הקרבן הוא לנקות פגם זה ולכפר על הנפש. מן הראוי היה, על פי מידת הדין, שנפש האדם עצמו תעלה על המזבח; אולם הקב״ה, בחסדיו, הסתפק בהעלאת נפש בריה אחרת תחת נפש החוטא. בהקשר זה, מוקד זריקת הדם הוא מוקד של תיקון פנימי: כפרת האדם וטיהור נפשו מן החטא – תיאור ההולם בראש ובראשונה את קרבנות החטאת והאשם.

ואולם, רש״י מציג מוקד נוסף בעבודת הקרבן, שאיננו מצטמצם לקרבנות של כפרה דווקא. בפירושו לביטוי "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה׳" (למשל ויקרא א, ט), הוא מסביר: "ניחוח – נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני". כאן מתברר שמטרת הקרבן איננה רק תיקון האדם, אלא גם עשיית נחת רוח לקב״ה. הבחנה זו מתחדדת לאור דברי הרמב״ם בהלכות תשובה (ז, ו), המתאר את מצבו של החוטא קודם תשובתו כמי שהוא "שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה". החטא פוגע לא רק בנפש האדם פנימה, אלא גם במערכת היחסים שבין האדם לקב״ה. ממילא, גם כאשר עיקר הכפרה נעשית באמצעות הדם, נדרש רובד נוסף של תיקון – רובד של ריצוי, קירוב ונשיאת חן.

במובן זה, הקרבן מבקש להשיג לא רק מחילה, אלא קרבה, הקרבן עולה על המזבח, והכהנים – ולעיתים אף הבעלים – אוכלים ממנו כמי שאוכלים "משולחן גבוה", כביטוי להשתייכות מחודשת ולקרבה אל הקודש.

מתוך כך ניתן להבין את המבנה הדו־מוקדי של הקרבן: מוקד אחד, המודגש בעיקר בקרבנות חטאת ואשם, הוא מוקד הכפרה והטיהור, הבא לידי ביטוי בזריקת הדם – "תבוא נפש ותכפר על הנפש"; המוקד השני, הוא מוקד הקרבה והריצוי, הבא לידי ביטוי בהעלאת הקרבן על המזבח, בריח הניחוח ובאכילה משולחן גבוה. הקרבן, אם כן, איננו רק אמצעי להסרת חטא, אלא מעשה של תיקון כפול: תיקון האדם ותיקון היחסים שבינו לבין הקב״ה – בין אם מתוך חטא שיש לכפר עליו, ובין אם מתוך רצון כן להתקרב ולמצוא חן לפניו.