|
בהמה, עוף ודגים – מה לומדים מהם? / הרב אורי גמסוןחסידות על הדףחולין כז ע"ב
סוגיית הגמרא שלנו דנה בנושא השחיטה ביחס לבהמה, עוף ודגים, ומסיקה את המסקנות הבאות: בהמה חייבת שחיטה, זה היה ברור ונשאר ברור. עוף גם חייב שחיטה. זה אמנם לא היה ברור לחלוטין בהתחלת הדיון, אבל זו הייתה המסקנה הסופית. אבל דגים לא צריכים שחיטה, אלא אסיפה בלבד.
דיון הלכתי זה, מקבל תפנית רוחנית בעבודת השם, כאשר הוא מגיע לפתחו של הרבי מליובאוויטש (אגרות קודש, חלק א, עמ' מו – מח), שהופך אותו לאבן דרך באופן העבודה של כל יהודי.
בהמה, כך הוא מסביר, היא המייצג הגס ביותר של הארציות. היא נבראה מעפר בלבד (תנחומא נשא ה, ב), ולכן היא גם לא יכולה להגביה את עצמה מעל האדמה. זו הסיבה שהיא צריכה שחיטה, משום ש"אין שחט אלא ומשך" (חולין ל, ב) – כל מטרתה של השחיטה היא לקחת את הדבר הנשחט ולמשוך אותו כלפי מעלה, כך שיהיה יותר רוחני מאשר היה קודם לכן.
הבהמה, בשל חיבורה החזק כל כך לחומריות, לא יכולה לעשות זאת בפני עצמה משום שהיא מחוברת באופן מהותי לאדמה, ולכן ביחס אליה אין כלל דיון – חייבים לעשות הכל בכדי למשוך אותה כלפי מעלה, ולגרום לה להיהפך למשהו יותר רוחני, וכיצד?
ברגע שיהודי שוחט אותה שחיטה כשירה, אוכל את בשרה לשם שמים, אחרי שבירך ברכה בכוונה, והשתמש בכח האכילה בכדי לעבוד את השם, הרי שהבהמה כבר איננה חומרית כל כך, היא כבר חלק מהסיפור הרוחני.
הבהמה החומרית היא משל לחלק הבהמי שקיים בכל אחד מאיתנו – הגוף שלנו. הוא לא יכולה להגביה את עצמו לבד, הוא זקוק לפעולה אקטיבית מצידנו, שתכוון אותו באופן פעיל למקומות של קדושה ותשתמש בו לעניינים של קדושה, מכיוון שהוא לא יודע לעשות את זה לבד.
הגוף שלנו, כשהוא לא מטופל באופן רוחני, מושך למטה, זהו טבעו, ולכן עלינו לעשות הכל בכדי למשוך אותו למעלה. זוהי חובתנו על פי תורה, ואין בזה כלל מחלוקת.
העוף, לעומת זאת מסמל משהו מעודן יותר. קודם כל, בניגוד לבהמה שנוצרה מעפר בלבד, יצירתו של העוף היא מהרקק, כפי שמציינת סוגיית הגמרא שלנו, זאת אומרת מעירוב של עפר ומים, שיצרו טיט, ולכן הוא כבר פחות מחובר לחומריות כפי שהבהמה מחוברת אליו. בנוסף, העוף מסוגל להרים את עצמו מעל לקרקע, מה שמראה על יכולת מסויימת להתנתק מהגשמיות והארציות.
במקום הזה, לא לחלוטין ברור לחכמים שהעוף זקוק לשחיטה. לא ברור לגמרי שהוא זקוק לדחיפה כלפי מעלה, כפי שברור ביחס לבהמה. אלא שאחרי דין ודברים המסקנה היא שגם העוף זקוק למשיכה כלפי מעלה שתתבצע על ידי השחיטה.
העוף הוא משל שמתייחס לחלק השכלי שיש בנו. זהו אמנם חלק יותר רוחני מהגוף, הוא מסוגל להבין דברים עדינים, ולהרים את עצמו טפח או טפחיים מעל הקרקע, אבל מצד שני הוא עדיין מחובר לחומר, לארציות.
במקום הזה ניתן היה לחשוב שמספיקה העובדה שהשכל חושב בערכים עדינים יותר מאשר הגוף, אלא שמסקנתם של חכמים היא שגם השכל זקוק למשיכה כלפי מעלה.
שכל שלא נמשך כלפי מעלה, יכול להתרומם מעט, ולהגיע למקומות עדינים יותר, כמו משיכה לציור, או מוזיקה, אבל לא לשם מכוונת אותו התורה. מטרתה של התורה היא להוביל את השכל הרבה מעל למקום שאליו הוא יכול להגיע לבד, ולכן גם אותו צריך למשוך.
הדגים, לעומת זאת מחוברים למקור החיים שלהם. הם תמיד נמצאים במקום הנכון, ולכן הם לא צריכים שימשכו אותם כלפי מעלה. הם כבר נמצאים שם, במקור המים החיים. אולם הם צריכים אסיפה.
הדגים, מייצגים את הנפש האלוקית שמפעמת בכל אחד מאיתנו. נפש זו, לא משנה מה יהיה ולא משנה איפה האדם ימצא את עצמו, תמיד תישאר מחוברת ודבוקה באלוקים חיים. גם בשעה שהיא נמצאת בגוף, היא עדיין מחוברת למקורה ושורשה, ומרגישה את הנוכחות האלוקית. לכן לא צריך למשוך אותה לשום מקום, היא כבר שם. אז מה כן? את הנפש האלוקית צריך לאסוף אל קרבנו ולחבק חזק חזק, זאת העבודה.
הנפש האלוקית יכולה להשאר מחוברת למקורה, טהורה וזכה, אבל ללא קשר אלינו. היא זכה, ואנחנו לא. לכן צריך לאסוף אותה אל קרבנו, ולשמוע מה יש לה לספר לנו, וכיצד היא יכולה להשפיע על חיינו, כך שנהיה קצת פחות חומריים, וקצת יותר מחוברים, בדיוק כמו שהיא. |