גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תק"ב מדור "עלי הדף"
מסכת מנחות
דף ה ע"א

בענין "ממשקה ישראל" - מן המותר לישראל"

כתיב בספר יחזקאל (מה, טו) בפסוק העוסק בעניני קרבנות: "שה אחת מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל למנחה ולעולה ולשלמים לכפר עליהם נאם אדנ-י ה'", ודרשו רז"ל (פסחים מח.): "'ממשקה ישראל', מן המותר לישראל, מכאן אמרו אין מביאין נסכין מן הטבל", והיינו, שהיין המובא לניסוך על גבי המזבח צריך להיות ראוי לשתיית ישראל, והוא הדין לשאר קרבנות, שצריכים להיות מבהמות שאינן אסורות לאכילה. הלכה זו מובאת במכילתין שלשה פעמים (בדף ה ע"א-ב; ו, א). אחת ההלכות היא (ה:), מה ששנינו (להלן סח:): "אין מביאין מנחת בכורים ומנחת בהמה קודם לעומר", כי מאחר שתבואה חדשה אסורה באכילה עד הקרבת העומר, אסור להקריב ממנה גם למזבח, מפאת ההלכה של "ממשקה ישראל".

בחידושים המיוחסים להרשב"א (בסוגיין ה. ד"ה מן המותר) הקשה ממנחת עומר דעלמא האיך קריבה, הלא בשעת הקרבתה עדיין לא הותר החדש ובעינן "ממשקה ישראל", ותירץ: "לא קשיא, משום דנימא דבשעת הקטרת קומץ בא לה היתר חדש לה ולעלמא נמי, דהיתר שלה והיתר דעלמא באין כאחד, וכי האי סברא אשכחן בעלמא בגטו וידו באין כאחד (קדושין כג.)", ואמנם גם התוס' (להלן פד. ד"ה שומרי) נתקשו בקושיא זו, ותירצו, דשאני עומר משום דמצוותה בכך, שאם כן לא נוכל כלל להקריב קרבן עומר, ובעל כרחך שכן היא מצוותה, להקריב מן השעורים הגם שאינם מן המותר לישראל, והרי היא כדרך חלב ודם שהותר על גבי מזבח, ואמרו ז"ל (חולין צ:) מדוע אין משום ממשקה ישראל: "מידי דהוה אחלב ודם ורבנן מצותן בכך שאני", וברש"י: "מידי דהוה אחלב ודם - דאסורין לאכול וקרבים לגבוה... מצותן בכך - חלב ודם הוא עיקר הקרבן" (ועעו"ש מנחות פד. תוד"ה רחמנא אמר, אולם ראה תוס' בסוגיין ה: ד"ה שכן באה, ומשמעות דבריהם כתירוץ חידושים המיוחסים להרשב"א, ועיין 'עולת שלמה' ה. ד"ה בגמרא מקרב קרבה).

והנה, על תירוץ הרשב"א יש להקשות, התינח בהקטרת המנחה שפיר יש לתרץ, שנחשב ממשקה ישראל, כי ההיתר לגבוה וההיתר לישראל באים כאחד, וענינו כענין גיטו וידו באין כאחת, אכן, בשאר העבודות, בקמיצה ובקידוש קומץ בכלי, שעדיין לא הותר אז החדש, ועדיין אינו "ממשקה ישראל", כיצד תתיישב הקושיא.

אמנם, מצינו בכמה אחרונים (ראה שו"ת 'זרע אברהם' סי' יז אות יב; הגאון ר' א"צ קמאי זצ"ל בקונ' 'זכור לאברהם' סי' כו אות ו), שהפסול של ממשקה ישראל אינו אלא בעבודת המזבח, כגון זריקה והקטרה, אבל בשאר עבודות ליתא לפסול זה. ולפי זה אתי שפיר, כי בעבודת הקמיצה אין כאן פסול זה, ורק כלפי ההקטרה הוצרך הרשב"א ליישב, שההיתר לגבוה וההיתר לבני אדם באין כאחד (עי' 'מנחת אברהם' מנחות ה.). אכן, יש אחרונים שחולקים (עי' 'קרן אורה' בסוגיין ה.), וסוברים שגם בעבודות קמיצה ישנה הפסול של ממשקה ישראל, ולפי זה חוזרת הקושיא לקדמותה.

ויש מקום ליישב הקושיא על פי מה שנסתפק בספר 'נתיבות הקודש' (להג"ר אברהם ישראל משה שאלאמאן זצ"ל אב"ד חארקוב ובסוף ימיו בירושלים, מנחות סח.) אימתי מתחיל היתר חדש - אם מזמן הקטרת העומר או מזמן קמיצת העומר, ועי"ש הוכחותיו, ולפי צד זה שהיתר חדש מתחיל מזמן קמיצת העומר, תתיישב יפה הקושיא, כי בשעת הקמיצה ההיתר לגבוה ולהדיוט באין כאחד, ושוב נחשב גם להקטרה ממשקה ישראל.

בספר 'ראשי בשמים' בפרשת נח על הפסוק (בראשית ח, כ) "ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהרה ומכל העוף הטהור ויעל עלת במזבח", כתב בזה"ל: "צריך לדקדק הא אמרו חז"ל במנחות, 'ממשקה ישראל למנחה', כשאינו יכול לאכול או ליהנות מאותו דבר אינו ראוי להביא קרבן ממנו, ואם כן איך היה יכול נח להביא קרבנות, כיון שלא הותר לו עדיין לאכול בשר. ויש לומר שנח למד ממה שאמר לו הקב"ה (שם ז, ב) 'מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה', רצ"ל שתהיה אחר כך טהורה, ואם כן היה יודע מזה שיהיה מותר לו אחר כך, ובאמת הותר לו תיכף אחרי כן, ואם כן היה יכול להביא קרבנות מהם", ובכוונת הדברים יש לומר שהיא כדברי המיוחסים להרשב"א, כי הותר לו לאכול בשר מיד עם הקרבת קרבנותיו, והרי זה כגיטו וידו באין כאחת, ולכן שפיר נחשב ממשקה ישראל (עי' 'בית האוצר' מערכת א-ד כלל טז; 'פרדס יוסף' תרומה כה, ה).

עוד יש לתרץ בזה, כי מכיון שנצטוה נח להביא קרבן, כמ"ש רש"י (בראשית ח, כ): "מכל הבהמה הטהורה - אמר, לא צוה לי הקב"ה להכניס מאלו ז' ז' אלא כדי להקריב קרבן מהם", לכן, אע"פ שלא היה אפשר לו להביא מן הבהמה המותרת לאדם, מכל מקום לא נפסל משום ממשקה ישראל, משום דחשיב כמצותו בכך, וכדרך תירוץ התוס' לענין מנחת העומר, ועל דרך דברי הגמרא (חולין שם) לענין חלב ודם, וכנזכר למעלה: "מצותן בכך שאני".

הגר"י ענגיל זצ"ל מתרץ ב'בית האוצר' (שם) הקושיא על פי דברי התוס' במס' סנהדרין (נו: ד"ה אכל): "דלא הותר לאדם הראשון בשר לאכילה, היינו להמית ולאכול, אבל מתה מאליה שריא", ויש לומר יותר, "דרק להמית כדי לאכול היה האיסור, אבל אילו עבר והמית, היה מותר באכילה, ואם כן שפיר הוי ממשקה ישראל, כיון דהבשר בעצמוחו מותר לו לגמרי באכילה, והא דאסור להמית אינו מפסיד, כיון דסוף הבהמה למיתה, ואז היה מותר" (עעו"ש).

ובעיקר הקושיא לענין קרבנותיו של נח יש להעיר, ממה שניתן להוכיח מדברי הירושלמי במס' מגילה (פ"א הי"א), שכבר קודם ביאת נח לתיבה כבר הותר לו לאכול בשר, וכתבו שם ב'שיירי קרבן' וב'יפה מראה', שהגם שפשטות הפסוקים נראה שהיה אחרי כן, אין מוקדם ומאוחר בתורה, ולפי זה לא קשה כלל, כי שפיר היה נחשב לנח ממשקה לישראל, כי כבר הותר לו בשר לאכול כבר קודם ביאתו לתיבה, ושפיר הקריב עולות למזבח אחרי יציאתו מן התיבה.