לכל אדם (ולכל חומר) יש ייעוד משלו / רפי זברגר

מנחות נז  ע''ב
 

הקדמה

נדון במאמר זה במימרא של הגמרא על לחם הפנים ושתי הלחם, שהם כידוע מוגדרות כמנחות. נקדים מספר הקדמות:

1. כשמשנה (או ברייתא) נוקטת בלשון ''בשר'' הכוונה לבשר הנאכל מן הקרבן, לכוהנים או לכל אדם. וזאת בניגוד לאימורים (בזבחים) המוקטרים על המזבח.
2. היוצא מהסעיף הקודם:
   1. בשר חטאת, בשר אשם ובשר שני כבשי עצרת (קודשי קודשים) – אימוריהם מוקטרים על המזבח ושיירי הבשר נאכל לכוהנים. (בשר עולה שגם הוא קודש קודשים מוקטר כולו על המזבח (מלבד העור שנאכל לכוהנים))
   2. בשר קודשים קלים – אימוריהם מוקטרים על המזבח, ושיירי הבשר נאכל לבעלים.
3. מנחת סולת, מנחות הנאפות ומנחת העומר (עם לבונה) – קמיצתן מוקטרות על המזבח, ושייריהן נאכלים לכוהנים.
4. מנחת חוטא ומנחת קנאות (סוטה) קמיצתן מוקטרות על המזבח (אין לבונה), ושייריהן נאכלים לכוהנים.
5. שתי הלחם הבאים ביחד עם שני כבשי עצרת בשבועות, נחשבים למנחה של הכבשים. לאחר שהכבשים מוקטרים על המזבח, הלחם נקרא ''מותר שתי הלחם'' והוא נאכל לכוהנים
6. מנחת העומר המובא ביום שני של פסח – קמיצתו מוקטרת על המזבח, והשיריים נאכלים לכוהנים.

הנושא

תנו רבנן: מנין למעלה מבשר חטאת, ומבשר אשם, ומבשר קדשי הקדשים, ומקדשים קלים, וממותר העומר, וממותר שתי הלחם, ומלחם הפנים, ומשירי מנחות שהוא בלא תעשה?

הברייתא שואלת, מניין שאם לא אכלו את כל החלקים הנאכלים של הקרבנות (זבחים ומנחות) המתוארים בהקדמה, אלא הקטירום על המזבח שעוברים על מצוות עשה?

תלמוד לומר (ויקרא ב', י''א): כׇּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַָה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ, כִּי כׇל שְׂאֹר וְכׇל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה' - כל שהוא ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו, ושתי הלחם ולחם הפנים יש מהן לאישים.

עונה הברייתא כי פסוק י''א בפרק המנחות בספר ויקרא הוא המקור לדין זה. מפשט הפסוק למדנו את איסור הקטרת שאור ודבש על המזבח. המילה מִמֶּנּוּ לכאורה מיותרת, וממנה לומדת הברייתא כי קרבן שהקריבו ממנו כבר לאישים (את החלק המוקטר על המזבח כמתואר בהקדמה), אזי החלק מן הקרבן אשר נועד לאכילה (של כוהנים או ישראל) אסור בהקרבה.
אם בכל אופן הוקרב החלק הנועד לאכילה, הרי שעובר על מצווה עשה (לאו הבא מכלל עשה – עשה).

והתניא: יצאו שתי הלחם ולחם הפנים שאין מהם לאישים?

מקשה הגמרא מברייתא אחרת (ס:) הקובעת כי שתי הלחם ולחם הפנים אינן מוקרבות על המזבח ("אין מהם לאישים''), ואם כן, מדוע הזכרנו גם אותם בברייתא שלנו כחלק קרבן שהוקרב לאישים?

אמר רב ששת: אין מגופו לאישים.

עונה הגמרא כי אמנם כן. שתי הלחם ולחם הפנים בפני עצמן אינן מוקטרות על המזבח (ולכן הברייתא שם פסקה כי אין בהם דין הגשה כמו במנחות אחרות המוקטרות), אך בכל אופן אינם יצאו מכלל העשה של ''ממנו לאישים''. שכן, ביחד עם שתי הלחם ישנם שני כבשים המוקרבים על המזבח, וגם בלחם הפנים ישנם שני הבזיכים שהלבונה אשר עליהם מוקרבת על המזבח, ולכן שתי הלחם ולחם הפנים נחשבים "שיריים הנאכלים" של מנחות אלו, ואסור להקטירם על המזבח, אלא חייבים רק לאוכלם.

מהו המסר?

דין זה של ''ממנו לאישים'' מלמד אותנו כי לכל דבר יש את היעוד שלו, ואין לערבב ולשנות. החלק המוקטר על המזבח אכן חייב להיות מוקטר, אך החלק הנאכל מן הקרבן (זבח או מנחה) אשר נועד לאכילה, חייב להיאכל, ואין להיות ''צדיקים גדולים'' ולהחליט שאנו מקטירים גם חלקים אלו.
כמה חשוב מסר זה המלמד אותנו להתייחס לכל דבר לפי המטרה המוגדרת לו, בין אם זה קודשים כמו קרבנות, ובין אם זה אנשים או חומרים אחרים. כל אדם יש את הייעוד שלו ואליו הוא צריך לשאוף, לכל חומר מכל סוג שהוא יש תכלית שבאופן זה הוא מגיע לידי מימוש. אין לסטות ולחשוב כי אנו חכמים יותר, נבונים יותר, צדיקים יותר וכן הלאה. 

המאמר לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך השבוע (ב' שבט תשפ''ו) לבית עולמו.
איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב.
המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]