לא תמיד עושים על דעת ראשונה

הרב דב קדרון

מנחות טז ע"א

בגמרא יש מחלוקת בין רב לשמואל האם תמיד אומרים ש"כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה", לדוגמה: אם כהן התחיל את העבודות של המנחה במחשבת פיגול והמשיך ללא מחשבה כלל, האם אנו אומרים שמן הסתם כוונתו בעבודות הבאות הייתה על דעת כוונתו הראשונה, לשם פיגול.

עניין זה הועלה למעשה בשנת תרפ"ד, כאשר גדולי הדור נשאו ונתנו בהצעה של הרה"צ רבי אלטער עזריאל מאיר איגר זצ"ל מלובלין שהתפרסמה בקובץ דרושים של אגודת הרבנים דפולניה (ח"ב סימן לח) בדבר תקנה להינצל מאיסור רבית, והיא: "שכל איש מישראל כשיתחיל לעסוק במשא ומתן, יהיה עליו חיוב שיכתוב בכתב ידו פעם אחת אצל הרב דמתא שבכל עיר, שכל העסקים שיעשה במעות, הן מה שייתן לאחרים והן מה שיקבל מאחרים, מעיד הוא על עצמו שהוא על אופן עיסקא על פי תקנת חז"ל, אף אם ישכח, או שלא יוכל לדבר מזה בפירוש בעת נתינת או לקיחת המעות, ואיך שיתפשר אז יהיה על צד היתר עיסקא, ובתקנה יהיה מפורש שכל מי שיזכור ויהיה ביכלתו יעשה בכל פעם היתר עיסקא מיוחדת ולא יסמוך על היתר עיסקא הכללית, ויועיל על כל פנים להשוכחים או האנוסים בדעתם, יהיה מאיזה טעם שיהיה".

ר' אהרן קוטלר זצ"ל (שו"ת משנת רבי אהרן סימן כ), שהיה אז ר"מ בישיבת קלעצק, התנגד לרעיון הזה, וכתב שאף לפי מי שפוסקים כך בקורבנות אין הסברה הזאת שייכת בעניין הזה, כי יש כמה סברות לחלק בין העניינים, לדוגמה: כאן מדובר בעסקאות נפרדות, ולא ברצף אחד של מעשים כמו בקורבן, לכן כאן לא שייך לומר שהמעשה השני נעשה על דעת המעשה הראשון, ועוד חילוקים.