חסד באמצעות דין או חסד

הרב דב קדרון

מנחות יט ע"ב

בגמרא מובא הדין הידוע שנלמד מהפסוק (ויקרא א,ה): "וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה', וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם", "מקבלה ואילך מצוות כהונה, מלמד על שחיטה שכשרה בזר".  

מכאן משמע שמתוך ארבע העבודות שיש בקורבן, השחיטה אינה צריכה להיעשות על ידי כהן, אבל אם כהן רוצה לשחוט כמובן שמותר לו.

אולם בספר הזוהר (פרשת נשא דף קכד,א) נאמר על הפסוק "ושחט את בן הבקר", שדווקא זר שאינו כהן צריך לשחוט, ולכהן אסור לעשות זאת.

האדמו"ר רבי שאול ידידיה ממודז'יץ זצ"ל (בקובץ תפארת ישראל שנה א' חוברת א' עמוד ז) כתב שיש בדבר זה מחלוקת תנאים, ודברי ספר הזוהר מתאימים לשיטתו של רבי אלעזר ברבי שמעון, שהוא זה שאמר שם את המאמר הזה.

ניתן לבאר זאת באופן אחר, כי כידוע הרבה דברים המובאים בזוהר הם מעלות וחומרות לפנים משורת הדין. והנה הריקאנטי (ויקרא כא,א) כתב: "כי הכהנים הם ממידת החסד, ועל כן הם המכפרים, כי בחסד יכופר עון [משלי טז,ו]".  

והנה, פעולת השחיטה עצמה אינה פעולה של חסד, אלא פעולה של דין. עם זאת ברובד החיצוני, לפי הפשט, מותר לכהנים לבצע את השחיטה, כי מבחינה פנימית, מטרת שחיטת הקורבן היא לשם כפרה, והכפרה היא חסד. זה מה שנאמר בגמרא.

אולם בזוהר מדובר על דרגה גבוהה יותר של שלימות, שבה החסד נעשה על ידי הכהנים באופן מושלם, גם מבחינה חיצונית וגם מבחינה פנימית, לכן שם נאמר שדווקא מי שאינו כהן שוחט, והכוהנים עוסקים בחסד טהור, ללא דין כלל.