מה המקור להיתר ה"ווימפל"?

הרב דב קדרון

מנחות כב ע"א

בגמרא נאמר שהמזבח ועצי המערכה צריכים להיעשות מחומר חדש, שלא היה בשימוש של אדם, ומכאן מביא ספר האגודה ראייה שאין לעשות דבר ישן למצווה, כגון מעילים שנלבשו, אין לעשותם לספר תורה וכל כיוצא בזה.

דין זה נפסק להלכה בשולחן ערוך (אורח חיים קנג,כא):

אין לקנות מעילים שנשתמש בהם הדיוט, לתשמיש קדושה.

יש מחלוקת בין הפוסקים אם האיסור חל רק על תשמיש קדושה ממש, שמשמש באופן ישיר את ספר התורה, או גם על הפרוכת, שמוגדרת כ"תשמיש דתשמיש".

בשאלה זה הקילו הרבה פוסקים, כמו למשל הגר"ע יוסף זצ"ל (שו"ת יביע אומר חלק ג - אורח חיים סימן יג) שפסק: "שמותר לעשות פרוכת לארון הקדש מבגד שהשתמש בו הדיוט. הואיל ופרוכת שלנו יש לה דין תשמיש דתשמיש קדושה".

כך פסק גם הרה"ג משה דוב וולנר (בכתב העת: מוריה קסא - קסד, קי – קטו) שהתיר לאחד משורדי השואה לעשות פרוכת שיש בה סודר מרוקם ויפה מאמו, ששרד את מאורעות המלחמה והיה מיוחד להדלקת נרות שבת.

המשנה ברורה (שער הציון סימן קמז ס"ק כב) פוסק כפרי מגדים שמתיר ליטול מפות של קיט"ל שלובשים ביום הכפורים לספר תורה אפילו בלא שינוי, ואף על פי שזהו תשמיש קדושה ממש, כי השימוש של לבישת הקיטל אינו ממש שימוש של חול, אלא נחשב קצת תשמיש גבוה, שנעשה להתפלל בהם בבית הכנסת.

זוהי הסברה שעליה סמכו קהילות גרמניה במנהג ה"ווימפל", שהשתמשו בחיתול של התינוק מברית המילה שלו למפה לספר תורה, שהוא תשמיש קדושה.