|
קליפה רטובה / רפי זברגרמנחות ע ע''ב
הקדמההמשנה בדף שלנו עוסקת בצירוף של חמשת מיני דגן לגבי מספר דינים:
אם השרישו קודם לעומר - העומר מתירן, ואם לאו - אסורין עד שיבא העומר הבא.
הנושאעל דין צירוף במשנה, מצטטת הגמרא ברייתא המוסיפה נדבך נוסף בהלכת צירוף: תנא: התבואה, והקמחים והבציקות - מצטרפין זה עם זה. הברייתא פוסקת כי דין צירוף הוא אף מדובר בשלושה מצבי צבירה שונים: תבואה גולמית, קמח (לאחר טחינת התבואה), והבצק (לאחר לישת הקמח). למאי הלכתא? הברייתא רק קבעה את הלכת הצירוף אך לא ציינה לגבי איזו הלכה מדובר, וזו שאלת הגמרא. יש ארבע תשובות, נתמקד במאמר זה בתשובה האחרונה: רבא אמר: לענין טומאת אוכלין, רבא מסביר כי הברייתא מתייחסת לאוכל בשיעור ביצה המטמאת אוכלין אחרים. לדעתו הברייתא פוסקת שאף אם שיעור הביצה מורכב משלושת מצבי הצבירה שהוזכרו לעיל – מטמא. ומוסיף רבא על דבריו: והא קא משמע לן דתבואה וקמחין דומיא דבצקות, מה התם אוכלא בעיניה - אף הכא נמי אוכלא בעיניה. מסיימת הגמרא כי החידוש של הברייתא לפי דברי רבא, השוואת תבואה וקמח לבצק. וכשם שבבצק צריך להיות אך ורק מרכיבי אוכל ולא פסולת, כך גם בתבואה ובקמח, אם יש פסולת כמו קליפות שעורים, הם לא נחשבות כחלק ממרכיבי האיסור. והתניא: חטה בין קלופה בין שאינה קלופה – מצטרפת, שעורה קלופה – מצטרפת, שאינה קלופה - אין מצטרפת. איני? והא תנא דבי רבי ישמעאל: וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל כׇּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ טָהוֹר הוּא (ויקרא י''א, ל''ז) - כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטה בקליפתה, ושעורה בקליפתה, ועדשים בקליפתן. לא קשיא - הא בלחות הא ביבשות: עונה הגמרא כי הברייתות עוסקות במצבים שונים. הברייתא הראשונה מדברת על קליפות יבשות, שאינן מחוברות ומתקלפות בקלות ולכן הקליפה אינה מוגדרת ''שומר'' ולא מצטרפת לשעורה. הברייתא השנייה מדברת על קליפה לחה, שהיא באופן מסוים מחובר לשעורה ולכן נחשבת כשומר השעורה ומצטרפת לשיעור איסור טומאה (רש''י בהסבר ראשון).
מהו המסר?קליפה רטובה ''שומרת'' על הגרעינים שמתחתיה, לעומת קליפה יבשה נפרכת ונופלת, ואינה מתחברת ובוודאי אינה שומרת.
המאמר לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו). |