טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

עדשים לעשות מהן רסיסין חייב משום דמאי – עדשים

"אמר רבי זירא: אפשר גזרו על התערובת דמאי, ומסתייעא מילתא דרב אסי למיכל איסורא? השתא בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן! נפק רבי זירא דק ואשכח, דתנן: הלוקח יין לתת לתוך המורייס או לתוך האלונתית, כרשינין לעשות מהן טחינין, עדשים לעשות מהן רסיסין חייב משום דמאי, ואין צריך לומר משום ודאי, והן עצמן מותרין מפני שהן תערובת" (חולין, ו ע"א).

פירוש: אמר רבי זירא בליבו: אפשר גזרו חכמים על התערובת של דמאי שתהיה אסורה, ומסתייעא מילתא [ויסתייע הדבר, יקרה בפועל] לרב אסי למיכל איסורא [לאכול איסור]? השתא [עכשיו, הרי] בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן? ולכן צריך לבדוק אם יש בכך איסור. נפק [יצא] רבי זירא דק ואשכח [דקדק ומצא], שאכן לא נכשל רב אסי, דתנן [ששנינו בברייתא]: הלוקח (הקונה) בשוק יין לתת לתוך המורייס (ציר של דגים) או לתוך האלונתית (משקה מעורב ביין), או שקנה כרשינין לעשות מהן טחינין (מאכל שמעורבים בו כרשינים טחונים) או עדשים לעשות מהן רסיסין (מאכל שמעורבים בו עדשים), אם ספק לו אם עושרו חייב לעשר אותם משום דמאי, ואין צריך לומר שאם ברור לו שלא עושרו שחייב לעשרם משום ודאי. והן עצמן, המורייס והאלונתית, הטחינין והרסיסין, כשקונה אותם מעם הארץ כשהם מוכנים מותרין, מפני שהן תערובת. משמע, איפוא, שאין איסור בתערובת דמאי (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

 
שם עברי: עדשה תרבותית   שם באנגלית: Lentil, Daal   שם מדעי:  Lens culinaris - Lens esculenta

שמות נרדפים במקורות: טולפחי, טלפחא


נושא מרכזי:  מהם רסיסין? אופן ההכנה של העדשים למאכל

לריכוז המאמרים שנכתבו על העדשה הקש/י כאן.

בימינו אופן השימוש בעדשים תלוי בסוג העדשים ובמטרה שלמענה הן מבושלות. עדשים כתומות וצהובות מגיעות לשוק לרוב קלופות מקליפתן הדקה וחצויות (תמונה 1). עדשים אלו ה"נוחות" ביותר לבישול. הן מתבשלות מהר מאוד (15-20 דקות) ונוטות להתפרק ולהפוך למרקם סמיך. משתמשים בהן להכנת מרקים קטיפתיים או קציצות שבהן העדשים משמשות כחומר מדביק. עדשים ירוקות וחומות מגיעות לשוק שלמות עם קליפה (תמונה 2). בבישול  הן שומרות טוב יחסית על צורתן, אך מרכזן הופך לרך. הקליפה שומרת עליהן שלא יהפכו לעיסה. משתמשים בהן להכנת מג'דרה, תבשילי קדירה או נזיד עדשים סמיך שבו רוצים להרגיש את הגרגירים.
 

עדויות ארכיאלוגיות מצביעות על כך שבעת העתיקה העדשים נאכלו עם קליפתן כלומר שלמות אם כי ייתכן שהיו שצרכו גם אז עדשים לאחר קילוף (ראו במאמר "חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה ועדשים בקליפתן" (מנחות, ע ע"ב)). היתרונות בהימנעות מקילוף הם בכך שהקילוף הוא תהליך הדורש עבודה רבה וזמן, במיוחד בשיטות פרימיטיביות. בנוסף לכך הקליפה שימרה את צורת העדשה במהלך בישול ממושך (למשל, בנזיד או מרק). הקליפה מוסיפה סיבים תזונתיים שהיו חלק חשוב מהתזונה בעת העתיקה שהיתה מבוססת על קטניות ודגנים. בימינו מועדפות עדשים קלופות משום שמשך הבישול קצר יותר והמרקם עדין יותר.

במקרא אנו פוגשים שני אופנים של אכילת עדשים. הדרך המפורסמת והנפוצה ביותר הייתה בישול בקדרה עד לריכוך מלא וקבלת "נזיד עדשים" כמסופר בתורה (בראשית, כה כ"ט): "ויזד יעקב נזיד ויבֹא עשו מן השּדה והוא עיף". נזיד זה היה של עדשים שהרי היה אדום: "ויּאמר עשו אל יעקֹב הלעיטני נא מן האדֹם האדם הזה וכו'". מרקם הנזיד היה סמיך מאוד, כמעט כמו דייסה וצבעו לאחר הבישול כתום-צהוב. על הקשר בין "נזיד" ובישול בקדרה אנו לומדים במסכת סוטה (יא ע"א): "... והיינו דא"ר אלעזר, מאי דכתיב: כי בדבר אשר זדו עליהם? בקדירה שבישלו בה נתבשלו. מאי משמע דהאי זדו לישנא דקדירה הוא? דכתיב: ויזד יעקב נזיד".

דרך נוספת לאכילת עדשים הייתה על ידי טחינתם לקמח שעורב בקמח דגניים (חיטה או שעורה). בספר יחזקאל (ד ט') מוזכר המתכון הבא לאפיית לחם: "ואתה קח לך חטין ושערים ופול ועדשים ודחן וכסמים ונתתה אותם בכלי אחד ועשית אותם לך ללחם וכו'". אמנם ניתן לטעון שמדובר במתכון יוצא דופן שנועד רק לצורך נבואה אך מוצאים אנו שימוש בקמח עדשים גם במזון שהוגש לדוד והעם במחניים (שמואל, ב י"ז): "משכב וספות וכלי יוצר וחטים ושערים וקמח וקלִי ופול ועדשים וקלי". מפרש רש"י: "וקלי - מיני קליות. אמרו רבותינו שני מיני שתיתא הקריב ברזילי לדוד, אחד של חטים ואחד של עדשים, כענין האמור כאן. קמח וקלי הוא של דגן ופול ועדשים וקלי ממינים של קטניות שמייבשין אותו בתנור כשהן לחין והם מתוקין לעולם, וטוחנין אותן ועושין מהם מאכל שקורין שתיתא".
 

המונח "רסיסין" המוזכר בסוגייתנו מוזכר גם בגמרא במסכת ביצה (יד ע"ב) כחומר גלם שניתן לשלוח ביום טוב משום שניתן להשתמש בו בחג עצמו: "רבי שמעון מתיר בתבואה. תניא: רבי שמעון מתיר בתבואה, כגון חטין לעשות מהן לודיות, שעורים ליתן לפני בהמתו, עדשים לעשות מהן רסיסין". מפרש רש"י: "רסיסין - מאכל העשוי מן העדשים". ייתכן וצורת בישול זאת שונה הן מבישול עדשים שלמות שמבושלות בנזיד והן משימוש בקמח עדשים. "רסיסין" הם עדשים שכתשו אותן (במכתשת ועלי) לפני הבישול. הפעולה הזו יוצרת מעין גריסי עדשים כלומר שברים קטנים ולא קמח דק. בגלל שטח הפנים הגדול של השברים, הרסיסים התבשלו מהר מאוד והפכו למעין דייסה סמיכה ואחידה יותר מאשר נזיד העדשים השלמות.
 

שם המאכל "שתיתא" מופיע בספרות חז"ל (במשנה ובגמרא) ומתאר מאכל המבוסס על קמח קליות, לרוב קמח של שעורים, שנקלו בתנור ולאחר מכן נטחנו אך כלל גם קמח עדשים כתוספת חלבון. זהו סוג של "מזון מהיר" עתיק, שהכנתו התבססה על ערבוב הקמח עם נוזלים ללא צורך בבישול נוסף (כיוון שהדגן כבר עבר קלייה). חז"ל הבחינו בין שני סוגי הכנה עיקריים של השתיתא, שנבדלו בכמות הנוזלים שהוסיפו לה: שתיתא עבה: תערובת עם מעט נוזלים (מים, יין או חומץ) שיצרה מרקם סמיך ובצקי. שתיתא רכה: תערובת דלילה יותר שניתן היה לשתות או ללגום, הדומה יותר לדייסה נוזלית(1). לשתיתא היה שימוש רפואי ותזונתי. השתמשו בשתיתא מסוימת (במיוחד עם חומץ) למי שסובל מבעיות במעיו(2). במסכת גיטין (ע ע"א) משמשת שתיתא העשוייה מעדשים כמרכיב בתרופה ל"אש של עצמות" כנראה סוג של קדחת: "מאי אחילו? א"ר אלעזר: אש של עצמות. מאי אש של עצמות? אמר אביי: אש גרמי. מאי אסותיה? אמר אביי, אמרה לי אם: כולהו שקייני תלתא ושבעא ותריסר, והאי עד דמתסי; כולהו שקייני אליבא ריקנא, והאי בתר דאכל ושתי ועייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה, ומייתו ליה בונא דשתיתא דטלפחי ובונא דחמרא עתיקא, וניגבלינהו בהדי הדדי וניכול וכו'"(3). השתיתא שימשה גם כמזון לפועלים משום שהערך התזונתי היה זמין והמאכל היה משביע מאוד דבר המהווה יתרון לאנשים שיצאו לעבודה ממושכת בשדה.
 

מאכל נוסף הנעשה מעדשים ומוזכר במקורות הוא ה"אשישה". בסיפור החג שחגג דוד כאשר ארון הברית הועלה לעיר דוד (שמואל ב' ו י"ט) נאמר: "ויחלק לכל העם לכל המון ישראל למאיש ועד אשה לאיש חלּת לחם אחת ואשפּר אחד ואשישה אחת וילך כל העם איש לביתוֹ". חלוקת האשישות לעם מלמדת שמדובר במוצר מזון נוקשה (לא נוזלי או דייסתי) המופיע ביחידות מבודדות בגודל קבוע פחות או יותר ובעל ערך משמעותי לפחות כחלת לחם.
 

על אופן הכנת האשישה אנו לומדים בירושלמי (וילנא, נדרים, פ"ו הל' י'): "מתניתין. מן העדשים אסור באשישים ורבי יוסי מתיר. מן האשישים מותר בעדשים". גמרא: רבי יסא אזל לגבי רבי יוסי ואפיק קומוי טלופחין מקליון וטחינן ומגבלן בדבש ומטוגן. אמר ליה אילין אינון אשישין שאמרו חכמים"(4). מפרש "פני משה": "מתניתין: אסור באשישים. בפת שמעורבת בו קמח עדשים דיש בכלל עדשים אשישים. מן האשישים מותר בעדשים. דאין עדשים בכלל אשישים ואין הלכה כרבי יוסי בתלתא בבי דמתניתין. גמרא טלופחין. עדשים צלוין וטחונים ומגובלים בדבש ומטוגן".

האשישות היו, כנראה, מאכל שנועד לחזק ("לסמוך") ולרפא אדם שחש חולשה כפי שאנו מוצאים במגילת שיר השירים (ב ה'): "סמכוני באשישוֹת רפְדוני בתפוחים כי חוֹלת אהבה אני". העדשים הפכו במסורת היהודית מימי חז"ל  למאכל המובהק של סעודת ההבראה לאבלים כמסמלת אבל. העדשה עגולה ואין לה "פה" (חריץ כבקטניות אחרות) דבר המסמל את האבל שאין לו פה לדבר מרוב צער, ואת הגלגל החוזר בעולם: "יד [כה, לד] ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים, מה עדשה זו עשויה כגלגל כך העולם עשוי כגלגל, מה עדשה זו אין לה פה כך אבל אסור לו לדבר, מה עדשה זו יש בה אבל ויש בה שמחה כך אבל" בראשית רבה, וילנא, תולדות פרשה ס"ג).

תמונה 1.		תמונה 2.

(1) "שתיתא, רב אמר: שהכל נהיה בדברו, ושמואל אמר: בורא מיני מזונות. אמר רב חסדא: ולא פליגי, הא בעבה הא ברכה; עבה לאכילה עבדי לה, רכה לרפואה קא עבדי לה" (ברכות, לח ע"א).
(2) "ושוין שבוחשין את השתית בשבת ושותים זיתום המצרי. והאמרת אין גובלין! לא קשיא, הא בעבה, הא ברכה. והני מילי הוא דמשני. היכי משני? אמר רב יוסף: בחול נותן את החומץ ואחר כך נותן את השתית, בשבת נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ" (שבת, קנו ע"א).
(3) פירוש: שואלים: מאי [מהו] אחילו זה שהזכרנו? אמר ר' אלעזר: אש של עצמות. ושואלים: מאי [מה פירוש] "אש של עצמות"? אמר אביי: מה שנקרא בארמית אש גרמי. מאי אסותיה [מה תרופתו]? אמר אביי, אמרה לי אם (אומנתי): כולהו שקייני [כל המשקאות] ששותים לרפואה שותים אותם תלתא ושבעא ותריסר [שלושה ושבעה ושנים עשר יום] כל אחד לפי עניינו, והאי [וזה] לריפוי של אחילו, צריך לשתות עד דמתסי [שיתרפא]; כולהו שקייני [כל משקאות] ששותים לתרופה שותים אותם אליבא ריקנא [על לב ריק], כלומר, בלי לאכול קודם, והאי [וזה] בתר דאכל ושתי [אחרי שאוכל ושותה] ועייל [ונכנס] לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה [ויוצא ורוחץ ידיו], ומייתו ליה בונא דשתיתא דטלפחי [ומביאים לו מלוא חופן ממאכל של עדשים] ובונא דחמרא עתיקא [ומלוא חופן של יין ישן], וניגבלינהו בהדי הדדי [ויגבל, ילוש אותם זה בזה] וניכול [ויאכל].
(4) בבלי (פסחים, לו ע"ב) אנו מוצאים פירוש שונה: "ואמר רב חנן בר אבא: אשפר אחד מששה בפר, אשישה אחד מששה באיפה. ופליגא דשמואל, דאמר שמואל: אשישה גרבא דחמרא, דכתיב ואהבי אשישי ענבים". האבן עזרא בשיר השירים פירש: "באשישות - כלי זכוכית מליאות יין".

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.


 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.