|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
רמו ליה שערי לחמריה לא אכל, חבטינהו לא אכל – שעורה
"... אמר ליה: דינא דמר לא בעינא, קבולי לקביל מר, דלא למנען מר מאקרובי בכורים, דתניא: ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים עשרים לחם שעורים וכרמל בצקלונו - וכי אלישע אוכל בכורים הוה? אלא לומר לך: כל המביא דורון לתלמיד חכם - כאילו מקריב בכורים" (כתובות, קה ע"ב).פירוש: ... אָמַר לֵיהּ [לו]: האיש: דִּינָא דְּמָר לָא בָּעֵינָא, קַבּוּלֵי לְקַבֵּיל מָר [את דינו של אדוני אינני רוצה, אבל יקבל אדוני] על כל פנים את מתנתי דְּלָא לִמְנְעָן מָר מֵאַקְרוּבֵי [שלא ימנעני אדוני מלהקריב] בִּכּוּרִים. ומה ענין ביכורים לכאן דְּתַנְיָא [שכן שנינו בברייתא], נאמר: "וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִישָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂערִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ" (מלכים ב ד, מב). ויש להבין מדוע נאמר "לחם ביכורים", וְכִי אֱלִישָׁע אוֹכֵל בִּכּוּרִים הֲוָה [היה], והרי לא היה כהן! אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל הַמֵּבִיא דּוֹרוֹן (מתנה) לְתַלְמִיד חָכָם כְּאִילּוּ מַקְרִיב בִּכּוּרִים, ואם כן רוצה גם אני לקיים מצוה זו (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
ראו עוד במאמר "לחם בכורים עשרים לחם שעורים" (כתובות, קה ע"ב). לקריאה הקש/י כאן.
לריכוז המאמרים שנכתבו על השעורה וקישוריות הקש\י כאן.
תקציר: עיון בפסוק במלכים ב' (ד מ"ב) "ואיש בא מבעל שלשה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים עשרים לחם שערים וכרמל בצקלנוֹ ויאמר תן לעם ויאכלו" מעורר תמיהה לאור היחס הבסיסי לשעורה המשתמע מספרות חז"ל, ובמיוחד דרשת רבן גמליאל (סוטה, יד ע"א) לגבי מנחת סוטה "כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה". הפסוק מתאר הבאת לחם שעורים לאלישע והעם שאתו המקבילה על פי הדרשה להבאת ביכורים. אם אכן שעורה נחשבת למאכל בהמה כיצד יתכן שהבאת לחם השעורים לאלישע שוות ערך להבאת ביכורים? שאלה זו רומזת על כך שהתפיסה ששעורה היא "מאכל בהמה" איננה משקפת את התמונה המלאה. אין ספק שאיכות לחם שעורה נופלת מלחם חיטה אך מסתבר שמעמדו היה תלוי מקום ותקופה. ככלל ניתן לשער שמעמד השעורה היה תלוי בזמינות החיטה ואולי גם במוסכמות חברתיות. העובדה שהשעורה יועדה למנחת סוטה מצביעה רק על כך שמעמדה היה נחות בהשוואה לחיטה אך לא על פסילתה למאכל אדם. סקירה של איזכורי השעורה במקרא מצביעה על כך שהשעורה היתה מזון מקובל גם לאדם. אמנם ערכה של השעורה היה רק כמחצית מערכה של החיטה כפי שאנו לומדים מנבואת אלישע (מלכים ב', ז') ("... כה אמר ה' כעת מחר סאה סלת בשקל וסאתים שערִים בשקל בשער שמרון") אך מקורות מקראיים רבים מלמדים שהיא היתה בשימוש נרחב על ידי האדם. מהפסוק במלכים בו פתחנו משתמע לכאורה שאכילת לחם השעורים נבעה מכך שהיתה זו תקופת בצורת כאשר אין בנמצא חיטה, הזקוקה לכמויות משקעים גדולות, אולם במגילת רות אנו קוראים על השימוש בשעורה למאכל אדם גם בתקופת שפע יחסי. בניגוד לתקופת המקרא הרי שבתקופת המשנה והתלמוד, חל פיחות משמעותי במעמדה של השעורה. אמנם גם בתקופה זו השעורה נאכלה על ידי האדם אך כמה מקורות מצביעים על איכותה הירודה כמזון ועל הסכנה שבאכילתה. ייתכן שהיחס השלילי לשעורה המודגש יותר בתקופת חז"ל קשור להשפעת תרבות התזונה המערבית (יוון ורומא) שאותה הם פגשו. באירופה גידלו בעיקר חיטה שממנה ניתן לאפות לחם מזין וטעים יותר מאשר לחם שעורה ולכן עמים אלו נמנעו מאכילת לחם שעורה. בדומה למאכלים ומנהגי סעודה שאומצו על ידי תושבי ארץ ישראל היהודים אומץ גם היחס לשעורה. רמז לכך שההימנעות מלחם שעורה לא הייתה כללית והכרחית אלא סוג מסוים של "פינוק" ניתן למצוא בדברי רב חסדא (שבת, קמ ע"ב): "האי מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי קעבר משום בל תשחית".
|
