תפילין בשבת ובחול / מנחות דף לו

1) שתי הדרשות במנחות לו ע״ב והרעיון של כל אחת

א. דרשת ר׳ יוסי הגלילי – “מימים ימימה”
הגמרא דורשת מן הפסוק “ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה” שני מיעוטים: “ימים” ← ולא לילות, ו־“מימים” ← ולא כל ימים (שבת ויום טוב).
הרעיון המחשבתי: תפילין נתפסים כ״חוקה״ שמכוונת ומארגנת את זמן־העשייה של האדם (יום, לא לילה), ובאופן טבעי גם ימים שאינם מרחב עשייה רגיל (שבת/יום טוב) אינם זמן תפילין. כלומר: תפילין ← כלי של הכוונת פעולה יומיומית, ולכן אינם שייכים לזמנים שמסומנים כ״עצירה״ מן העשייה.

ב. דרשת ר׳ עקיבא – “אות”
מן הפסוק “והיה לך לאות על ידך” דרש ר׳ עקיבא: מי שצריך אות יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות.
הרעיון המחשבתי: תפילין הם אות־זהות של ברית וקשר; שבת ויום טוב כבר נושאים “אות” עצמי, ולכן הנחת תפילין בהם נתפסת כהוספת “אות” על “אות” (בלשון הפוסקים: זלזול באות היום).

במונחים מושגיים:

• ר׳ יוסי הגלילי ← תפילין כמכווני עשייה (זמן־יום, ימי־חול).

• ר׳ עקיבא ← תפילין כאות־זהות; שבת/יו״ט ← אות עצמי, ולכן תפילין נדחים.

2) האם יש איסור להניח תפילין בשבת, או רק “לא זמן תפילין”?

בשולחן ערוך נפסק בלשון חדה: “בשבת ויום טוב אסור להניח תפילין… ואם מניחים בהם אות אחר היה זלזול לאות שלהם”.
כלומר, ההכרעה הפסיקתית מציגה זאת כאסור, והנימוק המוצהר יושב היטב על דרשת ה“אות” (ר׳ עקיבא).

עם זאת, במפרשים ניכרת הבחנה עקרונית בין שני מסלולים:

• מגן אברהם: אם ההנחה היא לשם מצווה ← יש כאן בל תוסיף.

• הגר״א מציין שהרמב״ם והטור נקטו יותר בניסוח של “לאו זמן תפילין” (כלומר: חסרון זמן־המצווה), ולאו דווקא “איסור” עצמי; והוא מעיר שלשון המחבר “אסור” נשענת על מקור מדרשי.

• משנה ברורה מדייק: בל תוסיף תלוי בכוונה לשם מצווה; ואם אין כוונה לשם מצווה—אין בל תוסיף, וגם “זלזול” בעיקר כשנעשה בפרהסיא (ואז נאסר מדרבנן).

מסקנה הלכתית־מעשית מתוך לשון השו״ע והמשנ״ב: ההנהגה הנורמטיבית היא לא להניח תפילין בשבת/יו״ט, והדיון האם זה “איסור” או “לא זמן” תלוי במסגרת:

• “אות” (ר׳ עקיבא) ← מייצר שפה של איסור/זלזול ולעתים בל תוסיף כשמכוון למצווה.

• “מימים” (ר׳ יוסי הגלילי) ← נוטה יותר למסגור של אי־שייכות זמן המצווה.

3) ההולך במדבר שאיבד חשבון הימים וקובע לעצמו “שבת” אחת לשבעה

הגמרא בשבת סט ע״ב מתארת את תקנת ההולך במדבר: מונה ששה ימים ומשמר יום אחד, ועושה בו קידוש/הבדלה כ״זכרון״.

לענין תפילין ביום השבת שקבע לעצמו:

בביאור הלכה (או״ח שדמ) נכתב במפורש שיש להניח תפילין אפילו ביום שמקדש בו, מטעם רוב (רוב הימים ימי חול), ועוד: שפטור שבת מתפילין הוא מפני “אות”, והאות העיקרי הוא השביתה ממלאכה; וכאן—כיון שמלאכת פרנסה מצומצמת מותרת/נצרכת לו בכל יום—אין כאן היכר “אות” של שבת באופן שמבטל תפילין. עם זאת, באותו יום בשעת תפילת שבת לא יניח, כדי שלא להיראות כתרתי דסתרי.

האם יש הבדל אם הוא שובת שביתה מלאה ביום זה?
מן הטעם שבביאור הלכה עצמו עולה הבדל עקרוני: שם ההיתר/החיוב להניח נשען גם על כך שאין “אות” ניכר כאשר מלאכה נצרכת מותרת גם ביום זה.
ממילא, כאשר בפועל מתקיימת שביתה מלאה באותו יום (והיום נעשה מובחן כיום־שביתה ממש), מתחזק צד ה“אות” של היום, וממילא מתחזק הצד להימנע מתפילין ביום זה (ובוודאי בשעת תפילת שבת, שבה ביאור הלכה עצמו דרש להימנע משום תרתי דסתרי).

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן.