זמן כסות יום ולילה
מנחות מג ע"א
"תנו רבנן: הכל חייבין בציצית, כהנים, לוים וישראלים, גרים, נשים ועבדים; רבי שמעון פוטר בנשים, מפני שמצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות".
מבארת הגמרא: "רבי שמעון פוטר בנשים. מאי טעמא דרבי שמעון? - דתניא: וראיתם אותו - פרט לכסות לילה". ואילו חכמים סוברים שגם כסות לילה חייבת בציצית, וסומא הוא שפטור משום שנאמר וראיתם אותו.
מה בדיוק כלול בכסות לילה שפוטר רבי שמעון, יש בזה ארבע שיטות:
הרמב"ם כתב: (הלכות ציצית פרק ג הלכה ז) "שחובת הציצית ביום ולא בלילה שנאמר וראיתם אותו בשעת ראייה". לדבריו השעה קובעת ולא תפקיד שימוש הבגד. וכך כתב רש"י במנחות לעיל בדף מ (ע"ב) "גזירה משום כסות לילה - שמא יתכסה בו בלילה דפטור מציצית שנאמר וראיתם אותו וזכרתם פרט לכסות לילה ונמצא נהנה מכלאים שלא בשעת מצוה".
ואילו במסכת שבת (כה ע"ב; כז ע"ב) פירש רש"י: "כסות לילה... כסות שמיוחד ללילות". וכך דעת ר"ת והרא"ש. לשיטה זו ייעוד הבגד קובע ולא שעת השימוש. וכך מתבאר מדברי רבי הילא בירושלמי (קידושין פרק א הלכה ז) שאמר למה לרבנן אין ציצית מצות עשה שהזמן גרמה, כי הרי קיימת חובה תמידית - בבגדים שמיוחדים גם ליום וגם ללילה.
ודעה זו מתחלקת לשתים:
הטור הב"ח והט"ז פירשו שלשיטה זו מברכים על כסות יום גם בלילה, ולפיכך אם לבש טליתו כל הלילה לא יברך בבוקר.
אך לדברי הרא"ש בתשובה והשולחן ערוך והגר"א אין מצוה בעיטוף הלילה ולכן מברכים בבוקר. הרא"ש הביא לכך ראיה מהמעשה שהביאה הגמרא בדף שלנו:
רב יהודה הטיל תכלת בבגדי אנשי ביתו כולל הנשים, והיה מברך כל בוקר להתעטף בציצית. מסיקה הגמרא שאם לדעתו נשים חייבות הרי שציצית היא מצות עשה שלא הזמן גרמה, אז למה אם כן מברך היה כל בוקר? ועונה הגמרא שסבר כרבי שמברכים בכל עיטוף, ורב יהודה היה מתעטף מחדש רק בבוקר כשפשט את כסות הלילה ולבש את כסות היום.
למה תלתה הגמרא את הקושיה דוקא בכך שרב יהודה סבר כחכמים שיש חובת לילה? משמע שלרבי שמעון מברכים כל בוקר גם ללא לבישה חדשה כי יש חיוב חדש.
לשיטה זו הבדל בין חובת הטלת הציצית - שתלויה בסוג הבגד, לבין מצות עטיפה וברכה - שהיא רק ביום.
והשיטה הרביעית היא שיטת הר"ן שנצרכים שני התנאים למצוה, רק בשעות היום ורק בכסות המיועדת ליום.
על הרמב"ם קשה מהירושלמי שעסק במפורש ביעוד הכסות ולא בשעת הלבישה. וגם לשון הבבלי גזירה משום כסות לילה ולא שמא ילבשנו בלילה. ועוד, מה יעשה שחשכה לו כששעטנז תכלת בבגדו, הרי המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק (ברכות דף יט ע"ב).
על הטור קשה שאם דין ציצית נוהג בכסות יום גם בלילה זו מצוה שאין הזמן גרמה. וכתב הירושלמי: (קידושין פרק א הלכה ז) "אמר רבי הילא טעמון דרבנין שכן אם היו מיוחדות לו ליום ולילה שהיא חייבת בציצית", והרי לטור גם כסות יום דינה כך ואפילו לרבי שמעון.
וקשה מירושלמי זה גם על הר"ן (על הרי"ף קידושין דף יד ע"ב) שכתב "דלעולם לא מחייב עד דאיכא תרתי כסות המיוחד לראיה ובזמן ראיה, דקרא דוראיתם הכי משמע", למה אם כן אין הזמן גרמה? אמנם יש לומר שהר"ן איירי רק לרבי שמעון ואילו לרבנין המחייבים "אם היו מיוחדות לו ליום ולילה" גם כסות יום בלילה בכלל זה. אך עדין קשה כיצד דרש רבי שמעון ממילת וראיתם גם פטור לילה וגם פטור כסות לילה. אלא יש לומר שכוונת הר"ן לדעת הרא"ש והשו"ע והגר"א. ועדין צריך ביאור, הכיצד דין חובת הכסות תלוי ביעודה ואילו דין מצות לבישה וברכתה תלוי בזמן?
אלא שאמרו לקמן (מנחות דף מד ע"א) "כל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמשה עשה". לפיכך מצות "וראיתם אותו וזכרתם" וברכתה תלויה בזמן ראיה. ואילו מצות ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם תלויה בכסות יום כי שייך בה ראיה, שהרי אין קושרים ומסירים ציציות בכל יום. ולכן דעת רב יהודה שבמצוה זו חייבות גם הנשים, ובזה מבואר שאמנם הטיל התכלת בכסות הנשים אך רק בו נאמר שברך בכל יום. וכן מבואר שבחובת הטלת ציצית נאמר לשון "כסות יום" ו"כסות לילה", ואילו דין זמן משיבדיל בין תכלת ללבן הוא ענין למצות עטיפה וברכה.
