|
לא לתפילה עקרה / הרב אורי גמסוןחסידות על הדףערכין יד ע"ב
אם עשינו תשובה, תיקנו את מה שצריך לתקן, ולא חוזרים על טעויות העבר,האם בכך הכל מסתיים, או שיש עוד משהו מעבר?
על מה שמעבר מדבר רבי צבי אלימלך מדינוב (בני יששכר, מאמרי חודש תשרי, מאמר ד דרוש ה, יט) בהתבסס על כלל זה המופיע בין השאר בדברי המשנה בסוגייתנו.
כאשר אדם עושה תשובה, ומבקש סליחה על הפגמים שפגם בקשר עם הקדוש ברוך הוא, הרי שהוא עושה את זה בהתאם למידת הבנת הפגם, ובהתאם למידת ההבנה שלו במהות הקשר עם ריבונו של עולם.
אולם, ככל שהאדם מעמיק את הקשר עם הקדוש ברוך, וככל שהוא לומד יותר על הפגם שפגם, הוא מבין עד כמה הדברים עמוקים מיני ים וארוכים מארץ מידה, ואין שום דבר שהוא יוכל לעשות שיוכל לכפר על מה שעשה ומה שפגם, משום שכמה שלא יעשה, הוא לעולם לא יצליח להחזיר את תכלית עבודתו בעולם שאבדה במחי רגע של טעות.
לאור זאת הוא מסביר את דבריו של רבינו בחיי בחובות הלבבות (שער עבודת האלוקים, פרק ג) שהחסידים הראשונים היו שבים כל ימיהם בתשובה, משום שככל שחזרו בתשובה, הבינו עוד יותר עד כמה חמורים מעשיהם, ועד כמה שהקדוש ברוך הוא גדול ולגדולתו אין חקר.
על בסיס זה הוא גם מסביר בדרכי עבודת השם, את הכלל "הכל לפי המבייש והמתבייש", שכן כאשר אדם תופס את הקדוש ברוך הוא בצורה קטנה ופחותת הערך, הרי שתשובתו על חטאיו ומעשיו נעשית בצורה קטנה ופחותת הערך. תשלומי ה'בושת' שהוא משלם, אינם אלא פחותים ומועטים משום שהוא לא מבין כדבעי למהוי מהו הקדוש ברוך הוא.
אולם, ככל שהאדם מתקרב יותר, מתקן את דרכיו, לומד על גדולתו של האין סוף ברוך הוא, כך הוא מבין עד כמה מגוחכת הייתה תשובתו הקודמת, והוא שואף להעמיק את תשובתו, וכך נמצא כל ימיו בתשובה, משום שאין סוף לקשר עם האין סוף. |