שולחנו של אדם מכפר
מנחות נ ע"א
"ולא את השלחן אלא בלחם הפנים בשבת. אלא בחול איחנוכי הוא דלא מחנך, הא קדושי מיקדיש?! היא גופה קמ"ל, דחינוך וקידוש דשלחן בשבת הוא".
למדנו במשנה: "שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים ... ולא את השלחן אלא בלחם הפנים בשבת". מקשה הגמרא שמדברי המשנה משמע לכאורה שרק חנוכת השלחן שנעשית בסידור לחם הפנים עליו לראשונה צריכה להעשות בשבת ואם נעשתה ביום חול נפסלה, אבל על לחם הפנים עצמו לא אמרו שהקדשתו נפסלה בכך. אבל זה לא יתכן כי במשנה בהמשך המסכת בדף ק (ע"א) אמרו, שאם סידר את הלחם שלא בשבת הלחם פסול. ועונה הגמרא שלכן צריך לפרש את משנתנו אחרת, שחנוכת השלחן לא יכולה להתבצע ביום חול, וכיצד הרי מחנכים - בסידור לחם הפנים והקדשתו, ומעשה זה של קידוש הלחם כמו גם חינוך השולחן באמצעות הקידוש, מתבצע רק בשבת, ואילו בחול שניהם פסולים.
הגמרא, בהמשך המסכת בדף צז (ע"א) וגם בברכות (דף נה ע"א) ובחגיגה (דף כז ע"א) מביאה את הפסוק ביחזקאל (מא, כב) הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת גָּבֹהַּ... וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'. ומקשה, היות שמדובר לבסוף בשלחן אשר לפני ה', למה הוא נקרא בהתחלה בשם מזבח עץ? פירשו רבי יוחנן ורבי אלעזר, שאותו שלחן אשר לפני ה' מרמז לשולחנו של אדם בביתו שעשוי לכפר עליו - כמו המזבח, וכתחליף למזבח כאשר אין בית המקדש קיים.
מה הזכות הגדולה כל כך שקיימת בשולחנו של אדם שעשויה לכפר?
פירשו רבנו גרשום ורש"י, בזכות הכנסת אורחים שמיסב לשלחנו, כך משמע מהגמרא בברכות שאמר שם רב יהודה שהמאריך על שלחנו מאריכין ימיו ושנותיו, ופירשו שמא יבוא עני ויזמינו, ככתוב זה השולחן וכוליה. אך למה אם כן אמרו שולחנו של אדם מכפר? צדקתו הרי מכפרת וכן כתוב וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת!
לכן פירשו בעלי התוספות במנחות ובחגיגה שרבי יוחנן עצמו הרי אמר בסנהדרין (דף קג ע"ב) גדולה לגימה... שמקרבת את הרחוקים, ומדובר שם הרי בלחם ובמים. ועדיין קשה, למה מוזכר דוקא השולחן שמכפר?
והמהרש"א פירש בזכות התורה שאומרים על השולחן, כמפורש במשנה באבות: שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא שנאמר וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. ועדיין, למה השולחן הוא שמכפר?
פירוש נוסף במהרש"א בב"ב (ס ע"ב), שם נאמר שצריך לחסר מהסעודה זכר לחורבן, וכיון שזה במקום הקרבת המזבח זה מכפר כמזבח.
ויש מפרשים שעצם האכילה לשם שמים הרי היא כהקרבת המזבח, וכן אמר רבי ברכיה במסכת יומא (דף עא ע"א) "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין, שנאמר אליכם אישים אקרא". ושוב, למה השולחן הוא שמכפר לפי זה.
ולפי סוגייתנו נוסף הסבר. הרי הקרבנות הם הנקראים לחם ה', ככתוב: (ויקרא כא, ח) וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב, "שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים" (יבמות דף צ ע"א). אך בנוסף לקרבנות, שאותם מקריבים יום יום, מוגש במקדש גם לחם ממש, וגם אותו אוכלים הכהנים שלוחי דרחמנא, והוא מוגש בשבת בלבד. זה השלחן אשר לפני ה' - פשט הפסוק עוסק בשלחן שבמקדש ממש. אבל כל מלאכת שמים במקדש הוא כעין של מטה, וכן אמרו (פסחים דף עה ע"ב) "לפני מלך בשר ודם אין עושין כן, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא לא כל שכן?!".
מעתה מבואר, כעין השלחן הטהור אשר לפני ה', "דחינוך וקידוש דשלחן - בשבת הוא", כך שולחנו של אדם למטה - חינוך הבנים, בקידוש דשלחן שבת, כמסורת כל בתי ישראל לדורותיהם, אף בגלות חורבן הגשמי והרוחני, שולחן שבת הוא הוא המכפר, ועולה לניחוח כקרבן המזבח.
