לספוג את העונשים / הרב אורי גמסון

חסידות על הדף

תמורה ב ע"א

שאם המיר - מומר, וסופג את הארבעים.

לפעמים מסתכלים למעלה ושואלים בכנות שמגיעה מתהומות של כאב: עד מתי? עד מתי ימשיך סבל? עד מתי ימשיך הכאב? והאם לא הגיע הזמן להפסיק את הכאב והסבל?

אין אדם שלא חווה בחייו רגעים של שבירה, שבה הוא חש שתשש כח הסבל. אז מה ניתן לעשות כדי לעבור את הזמנים הללו? מהי חובתנו הרוחנית ברגעים הללו?

תשובה שהיא בסיס לכל מהלך החיים, עונה רבי יחזקאל משינאווא (דברי יחזקאל, שבועות ד"ה "וספרתם לכם"), על בסיס דיוק שהוא מדייק מהאופן שבו בחרו חכמים לתאר את קבלת עונש המלקות על ידי הנלקה.

לכאורה, שואל הדברי יחזקאל, המילה 'סופג' לא קשורה. המילה 'לוקה', לכאורה שייכת יותר בהקשר זה. אם כך מדוע בחרו חכמים דווקא בסגנון ביטוי כזה?

לצורך כך, מפנה הדברי יחזקאל מבט למילה 'ספוג', ומסביר שתכונתו של הספוג, היא לא רק שהוא מנקה את מה שעובר עליו, אלא יתירה מזו, הוא קולט את מה שנספג בו ומתאחד איתו.

לכן, הוא מסביר, השתמשו חכמים דווקא במילה 'סופג' ככל שזה מגיע לעונשים שהאדם מקבל מבית הדין.

משום, שאדם יכול לקבל את עונשו, ולאורך כל הדרך לחשוב עד כמה שהעונש לא מגיע לו, או לחילופין עד כמה הוא יכול היה להימנע מהעונש. אולם במצב כזה האדם מפסיד בידיים את כל מטרתו של העונש שקיבל.

מטרתו של העונש, ומטרתו של הקושי הם בכדי שהמסר שהם באים להעביר 'ייספג' בנו, ונוכל לקחת אותו, להתבונן בו ולהפנים את מה שמנסים להעביר לנו מלמעלה.

אדם שמבקש שהעונש יעבור, שמבקש לראות איך אפשר להמנע ממנו, בעצם לא קולט מהי מטרתו, ולכן עליו לעשות דבר אחד: להפסיק לחשוב על עצמו, ועל מה שהוא עובר ולהתחיל לחשוב על מטרת חייו ועל כך שכל פרט מחייו מצטרף לכוון אותו למקום הנכון. גם העונש.