|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
כדאמר רב כהנא: תקח לך ולא לכלביך – כלב הבית
"עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור. בשלמא עוף טמא רובץ על ביצי טהור, בעינן צפור וליכא, אלא עוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא, הא צפור הוא! כדאמר רב כהנא: תקח לך ולא לכלביך, הכא נמי: תקח לך ולא לכלביך. והיכא איתמר דרב כהנא? אהא, דתניא: אם טרפה חייב בשילוח, אפרוחים טרפות פטור משילוח מנא הני מילי? אמר רב כהנא: דאמר קרא תקח לך ולא לכלביך; ולהקיש אם טרפה לאפרוחים, מה אפרוחים טרפות - פטור משילוח, אף אם טרפה נמי פטור מלשלח" (חולין, קמ ע"א).פירוש: שנינו במשנתנו שעוף טמא הרובץ על ביצי עוף טהור וכן עוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא, שבזה ובזה פטורים מלשלח את האם. ודנים בדבר: בשלמא [נניח, הדבר מובן] בדינו של עוף טמא הרובץ על ביצי עוף טהור, שאין בו מצות שילוח הקן, כי בעינן [צריכים אנו] שתהיה האם המשתלחת בכלל "צפור", ככתוב "כי יקרא קן צפור לפניך" (דברים כב, ו), וליכא [ואין כאן], שהרי העוף הטמא אינו בכלל "ציפור". אלא עוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא, מדוע אין בו מצות שילוח, הא [הרי] "צפור" הוא! ומשיבים: כדאמר [כמו שאמר] רב כהנא בענין אחר בפירוש הכתוב האמור בשילוח הקן "ואת הבנים תקח לך" (שם ז) כוונתו שתהא לקיחת הבנים ראויה לך, שיכול אתה לאוכלם, ולא אמר הכתוב מצוה בלקיחה שאינה ראויה אלא לכלביך, הכא נמי [כאן בענין עוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא גם כן] יש לדרוש: "תקח לך" ולא לכלביך, ומאחר ואין ביצי העוף הטמא ראויות לאכילת האדם, אין בקן זה מצות שילוח הקן. ומסבירים: היכא איתמר [היכן בתחילה נאמרו] דבריו אלה של רב כהנא? אהא דתניא [על הלכה זו ששנינו בברייתא]: גם אם היתה האם טרפה, העומדת למות חייב בשילוח האם. ואולם אם היו האפרוחים טרפות — פטור משילוח. ודנו בהלכה זו שבברייתא: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? ואמר רב כהנא, שכן אמר קרא [הכתוב] "תקח לך" ולא לכלביך. ומאחר ואין האפרוחים שהם עצמם טריפה ראויים לאכילת האדם, אלא רק לאכילת הכלבים, לכך אין נוהגת בקן זה מצות שילוח הקן. ומקשים: ולהקיש [ונקיש, נשווה] את דין האם הטרפה לדין האפרוחים הטריפות, ונאמר: מה במקרה של אפרוחים טרפות הריהו פטור משילוח, אף במקרה של אם טרפה נמי [גם כן] הריהו פטור מלשלח! (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
בספר שמות (כב, ל') נאמר: "ואנשי קֹדש תהיון לי ובשׂר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו". מפסוק זה נלמד במדרש (מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, פרשה כ') לקח מוסרי חשוב: הקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר כל בריה. כיוון שהכלבים שתקו בעת יציאת מצרים ("ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו"), ציווה הבורא לתת להם את שכרם בדמות בשר הטרפה. אמנם מפשט הכתוב עולה כי רק טרפות ניתנות לכלב, אך בספרות חז"ל אנו מוצאים כי הנחיה זו הורחבה למגוון מאכלות אסורים. למעשה, על פי חז"ל, כל בשר האסור באכילה אך מותר בהנאה (כגון נבלה) מיועד לכלבים. זאת למרות המלצת התורה בספר דברים (יד, כ"א) לתת את הנבלה לגר או למכרה לנכרי. ייתכן והרקע להעדפת הכלבים משתמע מהסוגיה במסכת ביצה (כא ע"א): "... ממשמע שנאמר לכל נפש שומע אני אפילו נפש בהמה במשמע, כענין שנאמר ומכה נפש בהמה ישלמנה, תלמוד לומר לכם, לכם ולא לכלבים, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: אפילו נפש בהמה במשמע, אם כן, מה תלמוד לומר לכם לכם ולא לנכרים. ומה ראית לרבות את הכלבים ולהוציא את הנכרים מרבה אני את הכלבים שמזונותן עליך, ומוציא אני את הנכרים שאין מזונותן עליך". אמנם מחלוקת רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא התייחסה לעגל טריפה אך כנראה שניתן להשליך את הנימוק "שמזונותן עליך" גם לאיסורי אכילה נוספים. על האדם מוטלת אחריות להאכיל את בעלי החיים שברשותו ובכללם הכלבים. הטרפה כמזון לכלבים דוגמה לכוונה לתת לכלבים בשר טריפה אנו מוצאים במסכת שבת (קנו ע"ב): "... ואף לוי סבר הלכה כרבי יהודה. כי הא דלוי כי הוו מייתי טריפתא לקמיה ביומא טבא לא הוה חזי לה אלא כי יתיב אקילקליתא. דאמר: דילמא לא מתכשרא, ואפילו לכלבים לא חזיא"(1). דוגמאות נוספות נאמרו במסכת ביצה (ו ע"א) ובדף (כא ע"א): "ומה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה? שתיק רב. אמר רבה ואיתימא רב יוסף: מאי טעמא שתיק רב? לימא להו: הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים"(2). "אמר רב יוסף: עגל טרפה הואי והא חזי לכלבים?". במסכת בכורות (לז ע"א): "... וכן השוחט את הפרה ומכרה, ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו, ומה שלא אכלו הם יחזירו לו את הבשר, והוא יחזיר להם את הדמים. מכרוהו לעובד כוכבים או הטילוהו לכלבים ישלמו דמי טרפה". במסכת סנהדרין (לג ע"א) מובא המעשה המפורסם ברבי טרפון שהאכיל פרה שנטלה האם (רחם) שלה לכלבים, מתוך מחשבה שהיא טרפה. מאוחר יותר התברר כי טעה בהלכה, ורבי עקיבא הרגיעו שפטור מלשלם כיוון שהוא "מומחה לרבים".
הרחבת נתינת בשר איסורים נוספים לכלבים
חז"ל החילו את עקרון "לכלב תשליכון" על קטגוריות נוספות של בשר אסור: מדברי סוגייתנו משתמע שביצי וגוזלי עופות טמאים ניתנו לכלבים ("תקח לך ולא לכלביך"). האכלת בהמה טמאה לכלבים מוזכרת במסכת נדרים (לח ע"א): "מתניתין. וזן את אשתו ואת בניו אף על פי שהוא חייב במזונותן. ולא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה, ר' אליעזר אומר: זן את הטמאה ואינו זן את הטהורה. אמרו לו: מה בין טמאה לטהורה? אמר להו: שהטהורה נפשה לשמים וגופה שלו, וטמאה נפשה וגופה לשמים. אמרו לו: אף הטמאה נפשה לשמים וגופה שלו, שאם ירצה הרי הוא מוכרה לעובדי כוכבים או מאכילה לכלבים". במסכת שבת (קנה ע"ב): "מחתכין את הדלועין לפני הבהמה, ואת הנבלה לפני הכלבים ... אמר לך רב יהודה: לא, נבלה דומיא דדלועין; מה דלועין דאשוני, אף נבלה דאשונא. והיכי משכחת לה בבשר פילי. אי נמי: בגורייאתא זוטרי"(3). לסיכום: ספרות חז"ל הפכה את הפסוק "לכלב תשליכון אותו" מעיקרון מוסרי ספציפי לכלל הלכתי רחב, המגדיר את הכלב כ"כתובת" הטבעית לניצול מאכלות האסורים לאדם אך מותרים בהנאה.
כלב בית - גזע טמסקן שטופח בכיוון דמיון לזאב צילם: Kirsten Dieks
(1) פרוש: ואף רב סבר [סבור] שהלכה כר' יהודה. ומהיכן אתה למד זאת? מדכרכי דזוזי [ממה ששנינו בענין המחצלות שבספינות] שרב אסר לטלטלן בשבת משום מוקצה, ושמואל שרי [התיר]. ואף לוי סבר [סבור] שהלכה כר' יהודה. כי הא [כמו זה] שלוי כי הוו מייתי טריפתא לקמיה ביומא טבא [כאשר היו מביאים טריפה לפניו ביום טוב] לא הוה חזי לה [לא היה רואה, בודק אותה] אלא כי יתיב אקילקליתא [כאשר היה יושב על האשפה]. דאמר [שהיה אומר]: דילמא [שמא] לא מתכשרא [תימצא כשרה], ואפילו לכלבים לא חזיא [אינה ראויה], ולכן אם יטריפנה לא יוכלו להזיזה משם. הרי שפסק כרבי יהודה שנבילה שלא הוכנה מבעוד יום אסורה בטלטול.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות |
