תערובת שאור ודבש / מנחות דף נח

נקודת המוצא היא שהסוגיה איננה שואלת סתם האם תערובת אסורה, אלא האם בהקטרה על המזבח יש חיוב מלקות גם כשהשאור או הדבש אינם עומדים לעצמם אלא מעורבים. לכן הברייתא עצמה בנתה שלושה מעגלים נפרדים: כולו ← מקצתו ← עירובו.

אביי ורבא נחלקו מהו ה“מקצתו” שצריך לרבות: אביי אומר כזית ← חצי זית, מפני שלדעתו יש הקטרה בפחות מכזית; רבא אומר קומץ ← חצי קומץ, מפני שלדעתו אין הקטרה פחותה מכזית ואין קומץ פחות משני זיתים. אבל שניהם מודים ש“עירובו” איננו נלמד מעצם דיני תערובות הכלליים אלא צריך פסוק נפרד, “כי כל”, מפני שתערובת אינה רק מקרה של שיעור מוקטן אלא מקרה של איסור שאינו מינכר כעומד לעצמו. כך פירש רש״י במפורש בדעת רבא: “כי כל” מלמד “אע״ג דלא מינכר שהרי עירבו.”

מכאן מתברר למה לא סמכו כאן על “כל דיני תערובות שבתורה”. דיני תערובות הרגילים עוסקים בדרך כלל בשאלה אם האיסור נבלע, בטל, מצטרף או אוסר את התערובת; כאן הסוגיה עוסקת בשאלה אחרת: האם אותו שם איסור של הקטרה חל גם כאשר החומר האסור מופיע בתוך תבנית חדשה של תערובת. זו כבר איננה הלכה כללית של תערובת אלא הרחבה של גוף הלאו. לכן גם אביי, שאינו זקוק לפסוק כדי להגיע לפחות מכזית, עדיין זקוק לפסוק בשביל תערובת; וגם רבא, שאצלו בעיית השיעור חמורה יותר, עדיין אינו ממזג את “עירובו” לתוך “מקצתו”, אלא שומר עליו כקטגוריה נפרדת. התערובת כאן היא לא רק “פחות חומר אסור”, אלא “חומר אסור במצב הלכתי אחר”.

מכאן לשיטת רבא בארבעה לאוין. לשון הגמרא: “המעלה משאור ומדבש על גבי המזבח… לוקה משום שאור ולוקה משום דבש, לוקה משום עירובי שאור ומשום עירובי דבש.” לפי רש״י, עצם עירוב השאור והדבש יחד יוצר ארבע מלקויות: שני לאוים על החומרים עצמם, ושני לאוים על הופעתם כתערובת. כלומר, רבא איננו רואה תערובת כמצב שמוחק את השם הראשון; להפך, התערובת משמרת את שם האיסור היסודי, ועל גביו נוצרת שכבה משפטית נוספת: “עירוב שאור” ו“עירוב דבש”. אביי חולק משום שהוא רואה את הלאוים של “כל שאור” ו“כל דבש” כלאו שבכללות, שאין לוקים עליו.

אלא שתוספות הקשו על רש״י: אם הכל מעורב, כיצד אפשר לחייב גם על שאור בעין וגם על עירוב שאור; ואם האיסורים בעין, מהו “עירוב”? לכן תוספות הציעו פירוש אחר: מדובר שהעלה בבת אחת שלושה דברים — שאור בפני עצמו, דבש בפני עצמו, ושאור־ודבש מעורבים יחד — ואז יש ארבע מלקויות: על השאור, על הדבש, על עירוב שאור, ועל עירוב דבש. אבל גם לתוספות נשמר אותו יסוד: התערובת היא שם איסור נוסף, לא רק אופן הופעה של השם הישן. לכן יש מקום עקרוני לחיוב על “שאור” ועל “עירוב שאור” כאחד, כאשר שניהם נוכחים במעשה אחד.

כאן ניכר דפוס רחב בשיטת רבא בש״ס. בפסחים רבא אומר: אכל נא לוקה שתים, מבושל לוקה שתים, נא ומבושל לוקה שלש; כלומר, מלבד הלאוים הפרטיים של “נא” ו“מבושל”, גם “כי אם צלי אש” פועל אצלו כלאו נוסף המתאר את שתי הסטיות יחד. אביי חולק שם מאותו טעם עקרוני: אין לוקין על לאו שבכללות. בבבא מציעא מקבילה אותה מחלוקת סביב “רחיים ורכב” ו“כי נפש הוא חובל”, והגמרא עצמה תולה את המחלוקת שם במחלוקת אביי ורבא לגבי “כי אם צלי אש”. נמצא שרבא נוטה לראות פסוק כללי־מסכם, כאשר הוא חוזר ומתאר את אותם פרטים עצמם, כפסוק שמוסיף שם לאו פעיל; אביי רואה בו מסגרת כוללת שאינה מולידה מלקות נוספת.

לפי זה, רבא מבין תערובת לא כ“אביזר” של האיסור אלא כצורת קיום מחודשת שלו. האיסור אינו נעלם בתוך התערובת; הוא מופיע בשני רבדים בעת ובעונה אחת:
השכבה הראשונה ← זהו שאור, זהו דבש.
השכבה השנייה ← זהו שאור־שב־תערובת, דבש־שב־תערובת.
לכן אין כאן כפילות סתמית על אותו דבר, אלא שני תיאורים נורמטיביים שונים של אותו מעשה. האחד אוסר את עצם העלאת החומר האסור; השני אוסר את הכנסת החומר האסור למזבח גם כשהוא משולב בגוף זר שאינו מניח לו להופיע בגלוי. זה כבר איסור מסוג אחר: לא רק “לא להעלות שאור”, אלא “לא לעקוף את גבול המזבח על ידי בליעת השאור בתוך תערובת”.

מכאן גם התשובה לשתי ההשוואות.

באב ותולדה בשבת אין שני “שמות עבירה” עצמאיים, אלא אב אחד ותולדותיו. המשנה קובעת: “העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת.” כלומר, התולדה אינה שכבה נוספת מעל האב אלא התפרטות שלו; שניהם שייכים לאותו שם מלאכה. לכן אב ותולדה יחד אינם מצטברים. אצל רבא במנחות, לעומת זאת, “עירוב שאור” איננו תולדה של “שאור” אלא שם איסור מחודש שנוצר בפסוק מיוחד.

וכן אין זה דומה למי שאכל בבת אחת נבלה וגם תערובת של נבלה ואורז. כל עוד אין פסוק מיוחד היוצר שם נפרד של “עירוב נבלה”, אין כאן אלא נבלה אחת המתפשטת בתוך נשא זר. אכן בתוספות בחולין מבואר שכאשר שני איסורים יוצאים מכתוב אחד בלי חלוקה מספקת, אין מחייבים שתים; ורק כאשר האיסורים “מפורשין בפסוק” וכל אחד עומד בשם לעצמו, אפשר לחייב על כל אחד. תוספות במנחות מנסחים זאת ממש: שאור ודבש, נא ומבושל, זג וחרצן, רחיים ורכב — אלו “שתי שמות”; אבל חלב שור וכבש ועז הוא “שם חלב” אחד. לפי אותו היגיון, נבלה ואורז אינם שני שמות, וגם לא “נבלה” ו“עירוב נבלה”, אלא שם אחד של נבלה בתוך מצע אחר. בלי “כי כל” אין כאן לאו נוסף.

לכן העומק של רבא הוא זה: תערובת אינה מפחיתה את נוכחות האיסור אלא מרחיבה את דרכי הופעתו. במקום שבו התורה סימנה זאת בפירוש — “כל” ו“כי כל” — אפשר לחייב גם על האיסור עצמו וגם על הופעתו בתוך תערובת. זה איננו אב ותולדה, שבהם הפרט נבלע תחת השם הראשי; וזה איננו נבלה עם אורז, שבהם התערובת אינה מקבלת שם לאו עצמאי. כאן התערובת עצמה נעשתה קטגוריה משפטית מלאה.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן.