מָרְדֳּכַי בִּלְשָׁן
מנחות סד ע"ב - סה ע"א
"כי מטא עומר, לא הוו ידעי מהיכא אייתי עומר, אכרזו, אתא ההוא חרשא אותיב חדא ידא אאיגרא וחדא ידיה אצריפא, אמר להו מרדכי: מי איכא דוכתא דשמה גגות צריפין או צריפין גגות? בדקו ואשכחוה. כי בעי לאתוי שתי הלחם, לא הוו ידעי מהיכא לאתויי, אכרזו, אתא ההוא גברא חרשא אותיב ידיה אעיניה וחדא ידא אסיכרא, אמר להו מרדכי: ומי איכא דוכתא דשמה עין סוכר או סוכר עין? בדקו ואשכחו.
הנהו שלש נשים דאייתו שלש קינין, חדא אמרה לזיבתי, וחדא אמרה לימתי, וחדא אמרה לעונתי; סבור מינה: זיבתי - זבה ממש, לימתי - לימתי ממש, לעונתי - לעונתה, דכולהו חדא חטאת וחדא עולה, אמר להו מרדכי: שמא בזוב סיכנה? שמא בים סיכנה? שמא בעינה סיכנה? דכולהו עולות נינהו, בדוק ואשכח".
אומרת המשנה, מצוה להביא את השעורים למנחת העומר ממקום קרוב ככל האפשר לירושלים. ואם התבואה הקרובה לירושלים טרם בָּשְלָה, מביאים מכל מקום שמוצאים. קרה מעשה שהביאו את השעורים למנחת העומר במוצאי פסח מגגות צריפין שבשטח מחנה צריפין לצד המרכז הרפואי אסף הרופא; ובערב חג השבועות הביאו את החיטה לשתי הלחם מִבִּקְעַת עֵין סוֹכֵר - עמק מחנה הפליטים עַ֫סְכַּר שלרגלי הר עיבל, מזרחית לקבר יוסף. במקומות אלה מצויה תבואה שמבשילה כבר באותם הזמנים.
ומספרת הברייתא שבימי המצור על ירושלים במלחמת האחים הורקנוס ואריסטובלוס מלכי בית חשמונאי, הושחתה התבואה הקרובה והביאו אז את העומר מגגות צריפין ואת שתי הלחם מִבִּקְעַת עֵין סוֹכֵר.
אמרו במסכת שבת: (דף קלח ע"ב) "תנו רבנן: כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר (עמוס ח, יא) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי ה' וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'. וכתיב (שם יב) וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה' וְלֹא יִמְצָאוּ".
"תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל! שנאמר (דברים לא, כא) כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ. אלא מה אני מקיים יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה' וְלֹא יִמְצָאוּ - שלא ימצאו הלכה ברורה, ומשנה ברורה, במקום אחד".
כלומר שאמנם שכחת התורה היא בין אסונות הגלות המחרידים ביותר, אבל התורה לעולם אינה אובדת לנצח, אמנם אין הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד, אך יש אפשרות לנבוני החכמים להקיש ממקום אחד למקום אחר, (משלי לא, יד) מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ, וכך לגאול ולהשיב את חכמת התורה. כמו אלף ושבע מאות לימודי הקל וחומר וגזירה שוה ודקדוקי סופרים שנשתכחו בימי אבלו של משה, ואף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו, כדברי רבי אבהו במסכת תמורה (דף טז ע"א).
וחכמים אלה נחלקים לשני סוגים:
החכמים מפיצי התורה שידועה לִמְעַט החכמים אך השתכחה מההמונים, כדברי ריש לקיש במסכת סוכה: (דף כ ע"א) "בתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה".
והנבונים המחזירים מתוך פלפולם את התורה שהשתכחה כליל. כמו שאמרו בכתובות (דף קג ע"ב) ובבבא מציעא (דף פה ע"ב) שכאשר היו רבי חנינא ורבי חייא מתווכחים ביניהם, היה אומר רבי חנינא לרבי חייא: איתי אתה רב? חס ושלום, אם משתכחת תורה מישראל אני מחזיר אותה מפילפולי! ורבי חייא היה אומר לרבי חנינא: איתי אתה רב? אני גורם לתורה שלא תשתכח מישראל כי אני סובב ומלמד ומפיץ אותה בכל מקום!
מה היה מקומו של מרדכי היהודי בין חכמים אלה?
נאמר בשיבת ציון מבבל: (נחמיה ז, ז) הַבָּאִים עִם זְרֻבָּבֶל יֵשׁוּעַ נְחֶמְיָה עֲזַרְיָה רַעַמְיָה נַחֲמָנִי, מָרְדֳּכַי בִּלְשָׁן. למה נקרא שמו של מרדכי בִּלְשָׁן? אומרת המשנה במסכת שקלים (פרק ה משנה א) "פתחיה זה מרדכי, למה נקרא שמו פתחיה שהיה פותח בדברים ודורשן ויודע שבעים לשון". מומחיותו של מרדכי היתה בְּלָשׁוֹן, ובמומחיותו ידע לגלות את צפונותיה.
ומספרת הגמרא שכאשר הגיע זמן העומר, לא ידעו אותם חכמי הסנהדרין השבים מגלות בבל היכן המקום בארץ ישראל שממנו מביאים את העומר. הכריזו: האם נותר אדם הזוכר את הסוד? אך לא נותר אלא חרש אחד שהאויבים מחריבי הארץ הותירוהו, וּלְדַבֵּר הוא לא יכל. לאחר שהצליחו להסביר לו את השאלה, רמז גם הוא. יד אחת הניח על הגג ויד שניה על הצריף. הבין מרדכי ושאל, האם קיים מקום בארץ ישראל ששמו גגות צריפין או צריפין גגות? בדקו ומצאוהו!
וכשרצו להקריב את שתי הלחם, לא היו יודעים מנין להביא, שוב הכריזו, בא אותו איש חרש, הניח יד על עיניו ויד שניה על הסיכרא שהוא נקב הבריח שבדלת. אמר להם מרדכי: האם יש מקום ששמו עֵין סוֹכֵר או סוֹכֵר עַיִן? בדקו ומצאוהו!
תבונתו הלשונית של הבלשן מרדכי, התפרסמה במעשה נוסף: שלש נשים הביאו שלש קיני תורים או בני יונה לקרבן. אחת אמרה זה לקרבן לזיבתי, אחת אמרה זה לקרבן לימתי, ואחת אמרה זה לקרבן לעונתי. סברו החכמים שכוונתן: זיבתי - שהיא זבה ממש, לימתי - לימתי ממש - שהיתה זבה כמו ים, לעונתי - לעונתה כלומר לזמן קרבן זבה שהוא ביום השמיני, וכולן חייבות אם כן גוזל אחד לחטאת ואחד לעולה. אמר להם מרדכי: בלשון זו יתכן שכוונתן שנדרו קרבן עולה להודות על הצלתן, שמא זו הסתכנה בזוב, וזו הסתכנה בים, וזו הסתכנה בעיניה, ולכן קרבן כולן הוא עולה בלבד, בדקו ומצאו שאכן כדבריו כך היה.
