מי שלא מבין ארמית יאמר בעברית

הרב דב קדרון

מנחות סו ע"א

אמר אביי: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי.

בעל הספר עלי תמר (פסחים ב,ב) כותב שמשמע שאין זה רק לשון התלמוד בבית המדרש, אלא שכן ספרו את ספירת העומר בבבל בארמית: יומי ושבועי, וכמו שסופרים התימנים עד היום. וכן בסידורו של רב סעדיה גאון (עמוד קנד): "האידנא חד יומא בעומרא, תרין יומי בעומרא, יומאי שבעה יומי בעומרא דהוון חד שבועא, יומאי ארבעין ותשעה יומי דעומרא דהוון שבעה שבועי שלמי". אולם בארץ ישראל היו סופרים בעברית, כמו שאנו נוהגים היום.

הבדל נוסף בין ארץ ישראל לבבל היה בנוסח ביטול החמץ. בתלמוד הירושלמי (פסחים ב,ב) מופיע הנוסח בעברית: "רב אמר: צריך לומר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואינו יודע בו יבטל", אבל בבבל כפי שמקובל מהגאונים הנוסח הוא בארמית כדי שיבינו גם עמי הארץ והנשים. ויש להניח שגם בתקופת התלמוד אמרוהו בבבל בארמית.

בעניין זה יש הבדל בין פסקי הרמב"ם לשולחן ערוך. הרמב"ם (חמץ ומצה ג,ז) כותב את הנוסח בעברית: "ויאמר: כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא ידעתיו הרי הוא בטל והרי הוא כעפר", ואילו השולחן ערוך (או"ח תלד,ב) כותב את הנוסח בארמית: "יבטלנו ויאמר: כל חמירא דאיתיה ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה לבטיל וליהוי כעפרא דארעא".

בעל עלי תמר כותב: ועכשיו שזכינו פה בארץ ישראל שהלשון הוא לשון הקדש, ואדרבא ארמית לא הכל מבינים, לכאורה היו צריכים לומר בלשון המקורי שבירושלמי. אמנם יש סיבות אחרות למה אומרים דברים מסוימים בארמית. אך מי שאינו מבין ארמית בוודאי שיש לומר בלשון עברית שהוא מבין.