צחוק וגיחוך כאמצעי לימודי / מנחות דף עד

במנחות עד ע"א הצחוק על ר' אבא נובע מכך שהצעתו נשמעת בתחילה כאוקסימורון הלכתי: ר' יוחנן מתקשה בדברי ר' אלעזר בר' שמעון שאמר ש"שיירים מתפזרין על בית הדשן" — אם למעלה, הרי זה כמו שיטת אביו; ואם למטה, "יש לך דבר שקרב למטה?" ר' אבא מציע: "דלמא לאיבוד". על כך צוחקים: "וכי יש לך דבר שקרב לאיבוד". כלומר, המונח "קרב" מציין בדרך כלל עבודת קרבן בעלת תכלית פולחנית חיובית; "לאיבוד" נשמע כהיפוך גמור של לשון הקרבה.

אבל הסוגיה עצמה מראה שהצחוק היה מוקדם מדי. מיד אחריו מובאת ברייתת אבוה דר' אבין: "כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" — "לאכילה הקשתיה ולא לדבר אחר". ההמשך מפרש את הפסוק כך שיש מקום למהלך של ר' אלעזר בר' שמעון: מנחת חוטא של כהנים אינה נאכלת, אך גם אינה נעשית "כליל" כנדבה; השיירים מתפזרים לבית הדשן. לכן מסקנת הסוגיה איננה שכל החכמים מסכימים לשיטתו, שהרי אחר כך נשאל "ורבנן האי… מאי עבדי ליה"; אבל כן ברור שהלעג על עצם האפשרות היה בלתי מוצדק, מפני שהסוגיה מצליחה לבסס אפשרות כזאת בפסוק.

מכאן עולה דפוס ראשון: "אחיכו עליה" מציין תגובת לעג להצעה שנראית בלתי אפשרית במבט ראשון, מפני שהיא סותרת אינטואיציה לשונית או הלכתית בסיסית. כך בברכות יט ע"ב צחקו על פירוש "לא תסור" בהקשר של כבוד הבריות, מפני ש"לא תסור" הוא לאו דאורייתא; ורב כהנא עוצר את הלעג: "גברא רבה אמר מילתא, לא תחיכו עליה", ואז מבהיר שהכוונה היא שכל דיני דרבנן נסמכו על "לא תסור". שם שוב מתברר שהניסוח הראשון היה צורם, אבל לא טיפשי.

אותו דפוס חוזר בגיטין נה ע"ב. רב שיזבי אומר "כרת מדבריהם", והתגובה המיידית היא לעג: "כרת מדבריהם מי איכא?" גם כאן רבא מגן על האמירה: "גברא רבה אמר מילתא לא תחוכו עלה", ומנסח מחדש את כוונתו — לא שכרת עצמו הוא מדרבנן, אלא שהחיוב נוצר "על ידי דבריהן". כלומר, הצחוק מכוון שוב נגד לשון פרדוקסלית, לא נגד גרעין רעיוני חסר ערך.

כך גם בנדה נ ע"ב: ר' זירא מיישב את המקרה באמצעות "תרנגול ברא", וצוחקים עליו מפני ש"תרנגול ברא" הוא עוף טמא, ואינו מתאים להקשר. אביי משיב שוב באותו נוסח: "גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה", ומפרש מחדש את כוונתו בדרך משחק לשון: לא עוף-בר ממש, אלא "דאיבראי ממרה", תרנגולת שמרדה. כאן חשוב במיוחד שהסוגיה אינה מקבלת כפשוטו את הניסוח הראשוני, אבל גם אינה מרשה להפוך קושי לשוני מיידי ללעג על החכם.

מול זה יש חריג חשוב: ביצה לח ע"ב. שם אמר ר' אבא "יאכל הלה וחדי", וצחקו עליו; הוא נעלב, חזרו וצחקו, ואז רב אושעיא אומר במפורש: "שפיר עבוד דאחיכו עליה". זה הנוסח החריף ביותר שבו הסוגיה מצדיקה את הלעג. ואף על פי כן, גם כאן אין זה סוף פסוק: מיד רב ספרא תוקף את רב אושעיא ומראה טעם לדבריו של ר' אבא, ואחר כך אביי ממשיך לדון בחילוקים נוספים. לכן זהו מקרה גבולי: הצחוק מקבל רגע של אישור, אך הסוגיה עצמה ממשיכה לפתוח מחדש את התיק.

יש גם נוסח קרוב אך שונה: "מחכו עלה במערבא". כאן לא מדובר בדרך כלל בבני בית מדרש שצוחקים על חכם היושב לפניהם, אלא בהערת מערכת על ביקורת של אסכולה אחרת, לרוב ארץ־ישראלית. בביצה יד ע"א "מחכו עלה במערבא" ומיד בא ניסוח חלופי; בזבחים טו ע"א "מחכו עלה במערבא" ומיד הגמרא מבררת "מאי קושיא"; ובסנהדרין יז ע"ב עצם ההערה "מחכו עלה במערבא" גורמת לסוגיה להפוך את מסורת השמות: "אלא איפוך". כאן הצחוק הוא כמעט כלי עריכתי של ביקורת בין-אסכולתית ושל מיון מסורות.

הביטוי החזק ביותר לתפקיד העריכתי של הסימון הזה מצוי בשבועות לד ע"ב. שם אין הסתפקות בעצם הדיווח ש"מחכו עלה במערבא", אלא הסוגיה שואלת במפורש: "מאי חוכא?" ואז מנהלת בירור שיטתי על מה בדיוק הייתה נקודת הלעג. זה מראה שהעורך אינו מביא צחוק כקישוט סגנוני, אלא כסמן לכך שיש כאן הצעה שנשמעה בעייתית עד כדי לעג, ולכן צריך לזקק מה היה מוקד החולשה שלה.

מכאן מתקבל דפוס כולל. ציון הצחוק בגמרא משרת ארבע פונקציות:
האחת, לסמן הצעה שנשמעת אבסורדית במבט ראשון.
השנייה, ליצור מתח דיאלקטי בין אינטואיציה מיידית לבין עיון עמוק יותר.
השלישית, לחנך לאתיקה של דיון: פעמים רבות באה תגובת נגד בנוסח "גברא רבה אמר מילתא", כלומר אין לפטור דברי חכם בלעג לפני שנוסחה כוונתו כראוי.
הרביעית, לשמש כלי עריכתי למיון מסורות ולסימון מחלוקת בין בתי מדרש.

לכן התשובה לשאלה האם הצחוק מוצדק היא: בדרך כלל לא לגמרי. ברוב המקרים הגמרא שומרת את הצחוק דווקא כדי להראות עד כמה האינטואיציה הראשונית עלולה להחטיא את עומק הדברים. במיעוט המקרים היא מאשרת את הלעג, אך גם אז לעיתים אינה מסתפקת בו וממשיכה לברר. במנחות עד ע"א זה בולט במיוחד: הצחוק רושם את הזרות של הביטוי "קרב לאיבוד", אך מהלך הסוגיה מלמד שדווקא הזרות הזאת חושפת קטגוריה חריגה ואמיתית בתוך עולם הקרבנות — שיירים שנכנסים למסלול פולחני שתכליתו איננה אכילה ואיננה הקטרה, אלא פיזור ואיבוד.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן.