מתי נוהגים בחיסכון ומתי בעשירות?

הרב דב קדרון

מנחות פט ע"א

הרבה מפרשים תירצו את הקושיא על מה שאמרו חז"ל במקומות מסוימים: התורה חסה על ממונם של ישראל, כלומר שיש לנהוג בבית המקדש בחיסכון ופשטות, מאידך גיסא, הכלל ההפוך: "אין עניות במקום עשירות", הדורש פאר ושימוש במשאבים יקרים.

בעל ספר מאור עינים (אגדות הש"ס מסכת יומא) מסביר זאת על פי הפסוק (חגי ב, ח): "כי לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות", כלומר: הכסף והזהב נקראים זרועות עולם כי באמצעותם אפשר לקנות הכל, ובהם יכול יהודי לקרב את עצמו אל הבורא ברוך הוא יותר מכל הדברים, ובתנאי שיתנהג בהם על פי התורה והאמת, ולכך הוא חביב מאד אצל הבורא ברוך הוא.

אך יש שתי בחינות: האחת כשמתחיל אדם לקרב את עצמו לעבודתו, או בתפלתו, צריך להיות בתודעת עני כמו שאמר דוד (תהלים פו,א): "כי עני ואביון אנכי", שצריך להיות עני בדעתו ובמחשבתו ולהבין שאין לו מעצמו כלום. אחר כך כשמקשר את עצמו בעבודה הוא במדרגת ובתודעת עשיר, כי מאחר שמקושר בבורא ב"ה אזי נעשה הכל אחדות, ושם אין עניות.

על פי זה מיושבת הסתירה בבית המקדש. פעולות שהן בגדר הכנה לעבודה – כמו הקלפי ששימשה להגרלת השעירים ביום הכפורים, לפני תחילת העבודה עצמה – משקפות את שלב ההתחלה, ולכן הן שייכות ליסוד ה"עני" ועליהן נאמר "התורה חסה על ממונם של ישראל". לעומת זאת, העבודה עצמה ,מסמלת את הדביקות והחיבור המושלם לבורא, ושייכת למדרגת העשירות, ובה חל הכלל המחייב פאר: "אין עניות במקום עשירות".